הבריחה קדימה

''בריחה קדימה'' קוראים לזה הגרמנים. כשהמצב נואש, התקף! במקום לסגת, התקדם! כשלא נותר עוד כל מוצא, הסתער!

השיטה הזאת הצליחה במלחמת 1948. בסוף חודש מאי התקדם הטור המצרי לעבר תל-אביב. מולו עמדנו, שורה דקיקה של חיילים, בלי נשק רציני. ואנחנו התקפנו. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. איבדנו הרבה חברים. אבל את המצרים עצרנו.

עכשיו נוקט השיטה הזאת אהוד אולמרט. מצבו נואש. לרוב האנשים בישראל אין ספק שקיבל שוחד במעטפות מלאות בדולרים. היועץ המשפטי עשוי בכל עת להגיש כתב-אישום נגדו, וזה יכריח אותו להתפטר.

ואז, ברגע הקריטי ביותר, שעה קלה לפני גילוי הפרטים המרשיעים, התפרסמה הודעה משותפת בירושלים, בדמשק ובאנקרה על פתיחת משא-ומתן לשלום בין ישראל וסוריה, בתיווך תורכי. הוא יתבסס על עקרונות ועידת-מדריד, שפירושם: החזרת כל רמת-הגולן.

וואו!

גם בעניין זה אהוד אולמרט הוא תלמידו של קודמו ורבו, אריאל שרון.

שרון היה שקוע עד צוואר בפרשות שחיתות. באחת מהן, פרשת ''האי היווני'', שילם המיליונר דויד אפל תשלומי ענק לבנו הטירון של שרון, כשכר ייעוץ. גם אז היה נראה שהיועץ המשפטי לא יוכל להתחמק מהגשת כתב-אישום.

התשובה הגאונית של שרון: התנתקות. התנתקות מהיועץ המשפטי, על-ידי התנתקות מרצועת-עזה.

זה היה מבצע-ענק. בהצגה מלודרמטית אדירה פונו יישובי גוש-קטיף. יחד עם הצבא גויסו גם כל כוחות המשטרה - אותה המשטרה שאמורה הייתה לחקור את משפחת שרון - למבצע הלאומי עוצר-הנשימה. כוחות-השלום תמכו, איך לא, בפינוי היישובים. פרשות-השחיתות כמעט נשכחו.

ההתנתקות ללא הידברות ותיאום הפכה אמנם את רצועת-עזה לפצצה מתקתקת, המכריחה עכשיו את אולמרט לנהל משא-ומתן על הפסקת-אש. אבל התרגיל כולו הוכתר בהצלחה לשרון. אלמלא לקה בשטף-דם, היה שרון גם היום ראש ממשלת-ישראל.

אולמרט, תלמידו, ראה ולמד.

איסטניסים אומרים: איכס! אסור לקבל את התרגיל המלוכלך הזה! אסור להסכים לשלום שמקורו בחטא!

נראה שהחוש האסתטי שלי לקוי. מפני שאני מוכן לקבל שלום גם ממנהיג מושחת עד היסוד, גם מהשטן בכבודו ובעצמו. אם השחיתות של פוליטיקאי ממריצה אותו לעשות מעשה אשר ימנע מלחמות ויציל חיי מאות ואלפי בני-אדם משני הצדדים - גם זה לטובה. אולי זה מדגים את דבריו של פרידריך הגל על ''עורמת התבונה''.

התנ''ך מספר שכאשר צר צבא דמשק על שומרון, ארבעה מצורעים הביאו לעיר את הבשורה על בריחת האויב (מלכים ב', פרק 7). רחל המשוררת כתבה על כך: אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא. אני דווקא מוכן.

תמיד היה מוסכם שרק מנהיג חזק יכול לעשות שלום. עכשיו מתגלה שיש גם אפשרות הפוכה: שרק מנהיג חלש, השקוע עמוק בצרות, שכהונתו עלולה להיפסק בכל רגע ושהקואליציה שלו עומדת על כרעי-תרנגולת, מנהיג שאין לו עוד מה להפסיד - גם איש כזה מסוגל להמר על השלום.

יש כמה אפשרויות להתפתחות העלילה.

האפשרות הראשונה: הכול ''ספין'' - מושג אמריקאי שהפך ממש לשמו השני של אולמרט. הוא פשוט ימשוך את המשא-ומתן כמו מסטיק, כפי שהוא עושה לפלסטינים, ויחכה עד יעבור זעם.

על כך ניתן לומר: יהיה לו קשה לנהוג כך, מפני שאחד השותפים במשחק הוא תורכיה. אפילו אולמרט מבין שתהיה זאת טיפשות גדולה להרגיז את התורכים, המכניסים לקופת המשחק את היוקרה הלאומית שלהם.

אבל אפילו במקרה זה, עצם ההסכמה של אולמרט לנהל משא-ומתן על הבסיס של החזרת כל רמת-הגולן היא צעד חשוב קדימה. כשהיא מתווספת להסכמות הקודמות של יצחק רבין, בנימין נתניהו ואהוד ברק, היא קובעת קו של אל-חזור לעתיד.

אפשרות שנייה: אולמרט מתכוון ברצינות. מסיבות השמורות עימו הוא ינהל משא-ומתן ''בתום לב'', כפי שהתחייב השבוע לעשות, ויגיע להסכם. בארץ תתנהל נגדו מערכת-הסתה פרועה. הכנסת תתפזר, ייערכו בחירות חדשות, אולמרט יעמוד שוב בראש ''קדימה'' וינצח כאיש-שלום.

לחלופין: הוא יפסיד בבחירות. אבל יירד מהבמה על עניין מכובד: הוא לא יודח בגלל פרשות שחיתות, אלא יקריב את עצמו על מזבח השלום.

לחלופין: היועץ המשפטי יגיש נגדו בכל זאת כתב-אישום, הוא יתפטר, אך ילך הביתה בראש מורם כמנהיג שעשה צעד היסטורי. היועץ המשפטי יצטייר כמי שהפריע לשלום, ואולי אף גרם למלחמה נוספת.

שאלה מרתקת: אם החליט אולמרט ''לברוח קדימה'', מדוע הוא בורח קדימה אל השלום, ולא אל המלחמה? בדרך כלל קורה ההפך: מדינאי על סף קריסה מעדיף ליזום מלחמה קטנה (או גדולה). אין כמוה להסחת דעת, והיא הרי כמעט תמיד פופולארית יותר, לפחות בהתחלה, ממעשה-שלום.

גם כאן יש כמה אפשרויות:

האפשרות האחת: לאולמרט הייתה הארה כמו לפאולוס בדרך לדמשק, והוא הפך באמת ובתמים לאיש-שלום. הדמגוג הלאומני התבגר והבין שהאינטרס הלאומי מחייב שלום. ציניקן יפרוץ כאן בצחוק. אך כבר קרו דברים כאלה.

האפשרות השנייה: אולמרט מאמין שהציבור הישראלי מעדיף את השלום עם סוריה על המלחמה בסוריה, ועל כן יזכה בפופולאריות רבה יותר דווקא כאיש-שלום. (אני משוכנע שזה נכון.)

האפשרות השלישית: אולמרט הולך בדרך זו מפני שהוא יודע שכל ראשי מערכת-הביטחון (מלבד ראש המוסד, לאומן חסר-תקנה) תומכים בשלום בצפון, מתוך חשבון אסטרטגי קר. בעיני המטכ''ל, אובדן הגולן הוא מחיר סביר תמורת ניתוק סוריה מאיראן והחלשת תמיכתה בחיזבאללה ובחמאס, בייחוד אם ימוקם בגולן כוח בינלאומי כאשר השטח הזה יהפוך שוב ל''רמה הסורית''.

סוריה היא מדינה סונית, גם אם בראשה עומדת הכת העלאווית הקטנה, הקרובה יותר לשיעה. (העלאווים נקראים על שם עלי, חתן הנביא, שהשיעים רואים בו את יורשו החוקי.) הברית בין סוריה הסונית החילונית ובין איראן, השיעית האדוקה, היא ברית של נוחיות, לא של אידיאולוגיה. גם הברית עם חיזבאללה השיעית מבוסס על אינטרסים: מכיוון שסוריה אינה מעזה לתקוף את ישראל כדי להחזיר לעצמה את הגולן, היא משתמשת בחיזבאללה כקבלן-מישנה.

כל זה קורה בלי ארצות-הברית. גם לכך יש תקדימים: יוזמת סאדאת בשלה מאחורי גבם של האמריקאים (כפי שאמר לי השגריר האמריקאי בקהיר באותה עת). גם יוזמת אוסלו הבשילה בלי ידיעת האמריקאים.

ארצות-הברית התנגדה עד לאחרונה לכל התקרבות ישראלית-סורית, וגם עכשיו היא משלימה עם היוזמה תוך עקימת אף. בתמונת-העולם הקאובויאית של ג'ורג' בוש, סוריה שייכת ל''ציר הרשע'' ויש לבודד אותה.

יש כאן חומר מעניין למחשבה לג'ון מירשיימר וסטיוון וולט, שני הפרופסורים האמריקאיים העומדים לבוא בחודש הבא לישראל. הם טענו בספרם הפרובוקטיבי שהשדולה הישראלית שולטת שלטון מוחלט במדיניות האמריקאית. בפרשה זו נראה שירושלים אכן כופפה את ידה של וושינגטון.

בביקורו בירושלים לפני כמה ימים עוד אמר בוש שאסור לדבר עם אויבים. הדברים נתפסו כהתרסה נגד ברק אובאמה, שהביע נכונות לדבר עם ראשי איראן. יתכן שאולמרט כבר מהמר על כניסתו של אובאמה לבית הלבן.

אבל בוש עדיין לא נגמר. יש לו עוד שמונה חודשים, וגם הוא עלול לעשות את החשבון שכדאי ''לברוח קדימה''. במקרה זה: לתקוף את איראן.

איך כל זה ישפיע על בעיית-הבעיות, לב הסכסוך הישראלי-ערבי: פלסטין?

מנחם בגין עשה שלום נפרד עם מצריים והחזיר את כל חצי-האי סיני כדי להתרכז במלחמה בפלסטינים. אין ספק שבגין היה מוכן לעשות את אותו הדבר גם בחזית הסורית. לפי המפה של זאב ז'בוטינסקי, שגם אהוד אולמרט חונך עליה, הגולן, כמו סיני, איננו חלק מארץ-ישראל.

בשלום נפרד טמונה סכנה גדולה לפלסטינים. אם תגיע ממשלת ישראל להסדר-שלום עם סוריה (ובעקבותיו עם לבנון), יהיו לה יחסי-שלום עם כל שכנותיה. הפלסטינים יהיו מבודדים, וממשלת ישראל תוכל להילחם בהם כאוות נפשה.

מול סכנה זו עומד סיכוי חיובי: שאחרי פינוי הגולן יגבר הלחץ, מבפנים ובחוץ, להגיע סוף-סוף לשלום גם עם העם הפלסטיני.

מתנחלי הגולן פופולאריים הרבה יותר מאשר מתנחלי הגדה המערבית. בעוד שאנשי עופרה וחברון נתפסים כקנאים דתיים, בעלי התנהגות מטורפת שהיא זרה לאופי הישראלי, הרי מתנחלי קצרין ונווה אטיב הם ברובם יותר ''משלנו'', מה גם שנשתלו שם על-ידי מפלגת-העבודה. אם יפונו אנשי הגולן, יהיה הרבה יותר קל לסלק את אנשי ''יהודה ושומרון''.

כאשר ייכון השלום בין ישראל וכל המדינות השכנות, תגבר תחושת הביטחון של הציבור הישראלי. יתכן שאז יהיה מוכן לקבל על עצמו יותר סיכונים בבואו לעשות שלום עם העם הפלסטיני.

גם האווירה הבינלאומית תשתנה. אם ''ציר הרשע'' ייעלם יחד עם ג'ורג' בוש, והנהגה אמריקאית חדשה תעשה מאמץ רציני להשכין שלום, האופטימיות שוב תעז להרים ראש. יש החולמים על שותפות של ברק אובמה וציפי ליבני.

כל זה שייך לעתיד. בינתיים יש לנו אולמרט חלש, הזקוק ליוזמה גדולה. באגדה התנ''כית, שמשון הגיבור הורג כפיר-אריות, ואז באה עדת-דבורים ומתנחלת בפגר. שמשון חד לפלשתים חידה: ''מעז יצא מתוק'', ואיש לא ניחש את הפתרון. עכשיו אפשר לשאול: ''האם מחלש ייצא מתוק?''

---