  
  
  
|
 |
|
||
  מי מפסיד עם נצחונו של אובמה? |
|||
|
|||
אכן, ספירו צודק כשהוא קובע שאגף השמאלני במדינה רצה בהפסדו של רומני (נתניהו) יותר משרצה בנצחונו של אובמה. על זה נאמר, ש'הכושי יעשה להם את העבודה'. ספירו מציג היטב גם את טיעון השמרנים שאמרו שאובמה אינו נשיא ראוי כי הוא נשיא חסר יכולת הנהגה וביצוע בשטח. אובמה ב-4 שנות כהונתו, ובעיקר בשנתיים הראשונות כשהיה לו רוב בשני בתי הקונגרס, לא עשה כמעט כלום, מלבד את העברת החוק שנקרא ''Obamacare''. אובמה הגדיל את הגרעון השוטף (פי 2 מ-8 שנות כהונתו של ג'ורג' בוש), הגדיל את החוב הלאומי (פי 3.5 מזה שקיבל בתחילת 2009), הגדיל את האבטלה לרמתה הגבוהה ביותר מאז 1930, שילש את מספר מקבלי הבטחת הכנסה וזכאי פטור ממס פדרלי (ב-47% המפורסמים). בקיצור, אובמה בנה בקפידה מעמד בינוני קשה יותר שקיבל שלמונים מהמדינה, ובכך הבטיח את תמיכתם בו בבחירות הנוכחיות, כשהם פוחדים שרומני יפסיק להם את השלמונים וייחייב אותם לצאת לשוק העבודה וגם להרוויח יותר וביושר. גם הרפובליקנים לא אוהבים את אובמה מאותן סיבות \שהשאל הקיצוני כן אוהב בגלל שאובמה ''ממשיך לדשדש במלחמה באפגניסטן, תוך פגיעה חוזרת ונשנית באזרחים, בהם לא מעט ילדים; לא זו בלבד שלא ביטל את החקיקה הלא דמוקרטית מימי בוש הבן, אלא הוסיף משלו; על אף הבטחתו המפורשת לא סגר את מחנה הכליאה גוואנטנמו בקובה בו מוחזקים אסירים ללא משפט במשך שנים; אימץ את שיטת החיסולים האישיים, כלומר הוצאה להורג ללא משפט, בכך עבר על קוד הצרוב בד.נ.א האמריקאי, לפיו אין ענישה ללא משפט; הזרים מיליארדים לחברות ובנקים שגרמו למשבר הכלכלי החמור אותו ירש מבוש. ואף על פי כן הוא עדיף על רומני.... וכו'''. מעבר למדיניותו שלעיתים פשוט אינה מובנת להגיון האנושי, מהתנהלותו, בעיקר בחודשים האחרונים על רקע המשבר בלוב ועניין פטריאוס, אובמה נחשף יותר ויותר כאיש מניפולטיבי שיכול להיות גם מסוכן לדמוקרטיה (ונא לא לרמוז בבקשה שאני ממליץ לעשות משהוא מעשי בנידון). לגבי יחסו של אובמה לישראל, הוא כנראה ימשיך במדיניותו כפי שהותוותה עד עתה שעיקרה תמיכה באינטרסים האמריקאים. האינטרסים האלה לא מוכתבים על ידי יחסיו האישיים עם נתניהו, אלא על מערכת יחסים אסטרטגית עניפה בין ארה''ב לישראל, הצורך של אמריקה לדריסת רגל יציבה ובטוחה במזרח תיכון גועש תמיד. האמריקאים נאלצים לפעול תחת לחצים סותרים של הון-נפט (שהוא משאב זמני ומתכלה בראיה ארוכת טווח) מצד אחד, לבין דריסת רגל בטוחה באזור למקרה של תהפוכות מדיניות, מצד שני. המצרף הזה מגביל את האמריקאים לקו פוליטי די ידוע מראש. אובמה מכניס למדיניות האמריקאית הזאת גם שבִיבֵי (לא בִּיבִּי) חוסר תכליתיות, אי הבנה צרופה וטעויות מסוכנות. בשל השלומיאליות המדינית של אובמה, נמצאת ארה''ב לעיתים כמה צעדים מאחורי האירועים והיא כמעט כבר לא מעצבת אותם. זה הרגע להפסיק לחלום שנשיא אמריקאי ''חזק'' יוכל לכופף את ישראל כדי שהיא תבצע את מצעו הפוליטי. ''שוחרי השלום וזכויות האדם'' יתאכזבו מרה כשיתברר להם שאפילו נשיא אמריקאי לא יכול לכפות על ישראל את תפיסתו המדינית והאינטרסים הסקטוריאליים שלו. מתי יבינו חולמי השלום, שחלומות, לא פותרים את בעיות הקיום. בטח לא חלומות שעיקרם כיפוף שתי הדמוקרטיות שבסיפור, לגחמות של מיעוט פוליטי זניח שאותן שתי המדינות. לאובמה אין יכולת ''לגמד'' את ישראל. לכל היותר הוא יכול לנסות להפעיל לחץ בינ''ל על ישראל, אבל אין סיבה שלחץ כזה ייצא לפועל או יצליח. יש אינטרסים רבים מדי למדינות המערב במזרח התיכון המתפרע, ורק חסר להם שהאזור יפסיק להנפיק להם נפט. אז למה לאובמה לנהוג באלימות נגד ישראל, רק משום שהוא חושב בחדרו הסגלגל והצנוע שהוא צודק יותר מנתניהו? מי שָמוֹ? (הערה לעניין החלום הרטוב להטלת אמברגו צבאי על ישראל: בעניין אינו פשוט כל כך בעיקר לא מול בית נבחרים לעומתי. גם רוב חברי הקונגרס הדמוקרטיים נגד אמברגו על ישראל. גם קומפלקס התעשייה הצבאית נגד חרם על ישראל, גם הכוחות המזויינים נגד חרם על ישראל. ואני לא מתכוון שכולם ציונים דגולים, אלא מדובר על מערכת גדולה וסבוכה של אינטרסים משותפים, פרוייקטים משותפים, רווחים גדולים (גם לפי מדידה אמריקאית) שזורמים לתעשיות האמריקאיות והצבא האמריקאי בשל הקשר המיוחד עם ישראל. אף גורם אמריקאי לא ירצה להפריע למערכת הקשרים הזו ויעשה כל מה שניתצן במסגרת כללי המשחק למנוע מאובמה להטיל אמברגו על ישראל. ואני מדבר על אמברגו של ממש, ולא לעצירת הגעת רביעיית מטוסים חדשים לחודש שלם, כמו שעשו הנשיאים פורד ורייגן בשעתם (שני רפובליקנים!). האינטרס הפוליטי כלכלי של הקבוצות האלה הוא לשמור על קשרים קרובים על ישראל, כי הקשרים האלה משחקים גם לטובת אמריקה וחוסים לה מיליארדי דולרים. אובמה נוכח להבין שאי-בקיאותו בהילכות פוליטיקה בינ''ל דווקא סיבכה את המצב במזרח התיכון ובעולם כולו. זכור לנו שלפני שנתיים עדיין אובמה נחשב ללוזר בקרב המדינות האירופאיות. המזרח התיכון הערבי הוא מעולם לא זכה להערכה, להוציא את הימים הראשונים לאחר שנבחר לנשיא. ''נאום קהיר'' לא עשה אותו לנביא אסלאמי, אבל היה אחד הזרזים לכאוס של ''האביב הערבי''. ישראל היא עדיין מותג חזק בוושינגטון, למרות שקולות של דמוקרטים בועידת המפלגה שאישרה את מועמדותו מחדש של אובמה לנשיאות, צעקו בוז ועוד סיסמאות שיטנה נגד ישראל, כאשר הוקרא הסעיף במצע שהזכיר את מדיניות המפלגה כלפי ישראל. הצועקים היו פעילי השטח שצריכים להתחיל את עבודתם היום לקראת הבחירות בעוד 4 שנים. הנציגים שלהם בבתי הקונגרס ברובם הם פרו-ישראלים בצורה מובהקת. האינטרסים האישיים והלאומיים של אמריקה מכתיבים להם גישה אוהדת לישראל, מה גם שרבים מהם גדלו לאוירה תומכת בישראל וזו גם דעתם האישית, שעליה נבחרו. הלובי הפרו-ישראלי (איפא''ק - ו ל א 'הלובי הישראלי' - בטח זו פליטת קולמוס של מר ספירו שמבטאת את השקפת עולמו שמתחברת קרוב לודאי לאותם שוטמיישראל שמכנים כך את הלובי הלגיטימי והמוסרי) הוא לובי חזק שבא לידי ביטוי ביכולתו להשפיע על חברי בתי הנבחרים ועל חקיקתם. דרך אגב, רבים מחברי הלובי הזה בעצמם דמוקרטים, כך שאין פיצול מפלגתי בין תומכי ישראל בקפיטול היל. הערה לספירו: אני מעריך ביותר את דבקותך במטרה ששמה שלום. אבל לשלום צריכים שניים (ולמלחמה מספיק אחד). וכדי שהשניים יילכו יחדיו לשלום, צריכים לעודד ולבקר את השניים באותה מידה ובאותה אמת מידה. הביקורת הסיזיפית והאקטיבית של ספירו על ישראל ידועה לכולנו. השאלכה אם ספירו, כדי לקדם את השלום סוף סוף, יכול להתחיל לבקר גם את הצד השני שבמגרש המשחקים הקטן שלנו? מדוע לצד ביקורת אינטנסיבית על מהלכי, הלטות והצהרות ישראליות, אין ספירו מפתח את החצי השני של המשוואה ונוקט באותה דרך פרטנית, אלטרואיסטית והגונה מול השחקן השני על מגרש השלום/מלחמה? מדוע אין דף שבועי המבקר את הפלסטינים למוטציות שלהם? חוסר הרצון והיכולת של ספירו לבקר את החצי השני של המשוואה מטיל עליו צל כבד של מגמתיות ואינטרסנטיות אישית/ארגונית. מה מונע מספירו לבקר את הפלסטינים? באי ביקרותו זו, בעצם ספירו לא יכול לפתור את המשוואה, כי צד אחד שלה נעלם גדול בעבורו. לכן שלא יתפלא ספירו שרבים וטובים גם בשמאל לא לוקחים אותו ברצינות הראויה. מ.ש.ל | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| לא נכון! |
|||
|
|||
1. נשיא אמריקאי לא פועל בואקום ולכן הנשיא לא מגדיל 'חוב לאומי' או 'גירעון שוטף'. אבל נניח לרגע שאתה צודק הרי שטענותיך אינן נכונות כי: א. מאחר ותקציב לשנתו הראשונה של נשיא נקבע על ידי הנשיא הקודם והקונגרס, הרי שהם האחראים על תוצאות אותה השנה. לכן אם כבר רצונך לקשור את הכפלת הגירעון השוטף לאחריותו של נשיא כלשהו הרי את הקפיצה בגירעון גידול בגירעון השוטף מ-459 מיליארד דולר ב-2008 ל-1,413 מיליארד, יש לשייך לאחריותו של בוש (נתונים נלקחו מהכובת http://www.usgovernmentspending.com/federal_deficit_...). ב. בדומה לטיעון על הגירעון השוטף צריך לטעון לגבי החוב. הרי החוב לשנת נשיאות ראשונה נקבע על ידי הנשיא הקודם והקונגרס. החוב בראשית 2002 היה 5,932 מיליארד והגיע לכדי 12,311 מיליארד בסוף 2009. כל זה כמובן באחריות של בוש. עד היום החוב הלאומי הגיע לכדי 16,244 מיליארד דולר. זאת תוספת של כ-30% באחריותו של אובמה (http://www.treasurydirect.gov/NP/NPGateway). 2. אבל כפי שטענתי האחריות לחוב ולגירעון היא סיפור הרבה יותר מורכב וקשור למציאות במשק. יש לקחת בחשבון גם את אחריותו של הקונגרס לתהליכים האלה א. במציאות היה מיתון כלכלי ש''פרץ'' בסוף 2007, כמובן ש''המתיון הגדול'' ''פרץ'' במשמרת של בוש. ב. כידוע התקציבים הסוציאליים (דמי אבטלה, ותמיכות אחרות) גדלים באופן אוטומטי בימי מיתון כי הם תלויי חוק. לכן אינך יכול להטיל את האחריות על נשיא כלשהו לגידול מהגורם הזה. ג. אתה יכול להטיל על בוש אחריות לתיקצוב מלחמות שיזם כמו זו בעיראק. במקרה הזה היתה קפיצה גם בגירעון וגם בחוב הלאומי לצרכי אותה המלחמה. אלא שהוא קיבל את אישורו של הקונגרס כולל לתקציבים הנדרשים. ד. באותה המידה אינך יכול להטיל את האחריות לעליה במספר המובטלים על נשיא כלשהו. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מי מפסיד עם נצחונו של אובמה? |
|||
|
|||
הערה לסיפא של פאר: הוא טוען כלפיי כי אין לי את הרצון לבקר את הצד השני. טעות. יש בי רצון גם יכולת לבקר את הצד השני ועשיתי זאת לא אחת בשנות כתיבתי הארוכות. יחד עם זאת אין דבר קל יותר מאשר להיות ישראלי ולבקר את הפלסטינים הנתונים לשליטתנו. כישראלי תפקידי להתרכז בביקורת על הממשלה של המדינה בה אני חי, אם אני סבור שהיא שוגה, טועה ופועלת בניגוד להשקפת עולמי. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי