|
בהחלט פרשנותו להתנהגותו של השופט ג'ובראן מקובלת עלי ועל רוב הישראלים. זה קצת מגוכך שערבי, גם אם הוא שופט עליון ישיר על ''נפש יהודי הומיה''. אין ספק שמדובר על קונפליקט עמוק בין אופיה של המדינה והיותה מדינת הלאום של היהודים, לבין תחושת הפלסטינזיציה שגואה ברחוב הערבי בישראל. עלינו להבין שאנחנו נמצאים בעיצומו של הקונפליקט עם ערביי ארץ ישראל המכונים היום ''פלסטינים''. הערבים מסוגלים להשתלב במדינה כאזרחי מדינה דמוקרטית אבל מתקשים לעשות זאת במסדרת משינה יהודית (במובן הלאומי ולא הדתי, במובן של ''מדינת היהודים''). במקום שהאיש הפרטי, גם אם הוא פקיד ציבור בכיר, אינו יכול להזדהות עם ''התקווה'' בפועל, יכול הוא רק לתת כבוד לסמלים היהודיים של המדינה באופן סביל (לעמוד כששרים את ''התקווה'' או מניפים את הדגל). המתקפה על ג'ובראן היתה שלילית ומיותרת.
גזית כאדם פרטי יכול לא לפצוח את פיו בשירת ''התקווה'' גם בלי התירוצים של אוקטבות או צרידות. אבל מכאן ועד זה שהוא אינו ''מתפעל ממילות ההמנון הלאומי שלנו'' הדרך ארוכה ופתלתלה. אין גזית נדרש להביע את דעתו (השגויה) על מקורות השיר כדי להצדיק את דעתו על ג'ובראן. ואם רצה לטעון כנגד ''התקווה'' ראוי שהיה מכין שיעורי בית כדי להבין שמקורות המנגינה הן משני מזמורים יהודיים עתיקים מאיטליה. הלחנים עברו דרך הלחנות של מיטב המלחינים של אירופה של תחילת העת החדשה וסולמות מהמזמורים האלה מצויים אפילו בלחמים של בטהובן, דבוז'אק וסמטנה. לא סמטנה המציא את הסולמות האלה, אלא הוא השתמש במזמור צ'כי עממי שקלט לתוכו את תווי מה שמאוחר יותר ייקרא ''התקווה''. היום אנחנו מזהים את הסולמות האלה במזמורים ספרדיים, גרמניים, נורבגיים, פולניים ורומניים, דבר המעיד על גורם חיצוני אחד שהפיץ את הלחנים בעת הגירתו - היהודים.
ואם כבר הביא גזית את עניין ''התקווה'' לויכוח, אולי באחד הימים יהיה ראוי לשנות את מילות השיר אבל בהחלט שהיום לא בשלו התנאים. |
גזית צודק בהגנתו על סלים ג'ובראן; מגזים בפרשנותו את ''התקווה''
