|
איתם למדתי או שהיו מאוגדים ברשימות פוליטיות בקמפוס. תמיד עניין אותי לדעת כיצד רואים הערבים את קיומנו כאן ואת הסכסוך ופתרונו. ברור הוא שככל שנחשפתי להוויתם ככה התרחקתי מהשלום שלהם, ועברתי אט אט משמאל מתון לימין שפוי. לימים יצא לי גם לעשות חלקית בנושא במקצועי, וצריך לציין שהערבים, כולל ערביי ישראל, לא הצליחו 'לתקן' את תפיסת עולמי בנודע לסכסוך.
יחד עם זאת אני חושב שאין כל סיבה לבכי ולנהי וליללות ולהאשים את עצמנו שגם אנחנו גולשים להיות עם פחדן שאינו מתבייש. ולו רק שמיעוט המחליטים למנוע את שירת ''התקווה'' בטקס סיום לימודי המשפטים אינם מייצגים את כלל המרצים באוניברסיטה, ובכלל האוניברסיטאות ובודאי שלא את כלל הציבור. הציבור היהודי בארץ נשאר שפוי למרות התיזוזים של גורמים אנטי ציונים משמאל, מבין הערבים וחולי רוח מהעולם. לטעמי ההתנסות וההתמודדות איתם דווקא מחשלת אותנו ומונעת את הפחדנות המנוונת. שיפחדו השמאלנים האנטי ציונים, והעיקר שגם ניתן להם סיבות טובות לפחד, כדי שיפסיקו לחשוב שהם לב היקום ומקור הכוח והצדק שלו. צריך לעורר אותם מהזייתם.
אסור לתת לאירועים שוליים מסוג זה (וכמו זה של הרב ליאור ותיאומו הסיאמי ג'אד נאמן) להשפיע על הרוח. החברה הישראלית חזקה, פטריוטית (ומפריכה את טענות השמאלנים כאילו מהפטריוטיזם היא מפלטו של הנבל), בונה ומשגשגת למרות הקשיים והתקלות. צריך לתקן תוך כדי, ולא לעצור וליילל.
לכן גם החלטת הנהלת האוניברסיטת חיפה (ולא העברית) לחייב השמעת ההמנון בתקנות היא מבורכת. |
מעניין שגם לי יש סיפורים על מפגשים ודיבורים עם סטודנטים ערבים
