| העברית היתה נפוצה בכל רבדי הקהילות היהודיות, אבל השימוש היום יומי בה הלך והצטמצם ככל שקהילות היהודים נפתחו לסביבתן. עברית למדו ב''חיידר'' וכולם למדו ב''חיידר'' . סיפורי הרב המלמד עם מקל את ה-א'-ב' אינם מצומצמים רק לסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20, אלא הם נכונים כל השנים אחורה. העובדה שהתפילות נאמרו בעברית ובארמית 'הכריחה' את היהודים ללמוד ולדעת עברית, לעיתים כשפה יחידה. כותבים יהודים כתבו בעברית הרבה לפני 'תחיית הלשון העברית' וקהילות היהודים הכירו את כתיבתם.
קהילות היהודים מאשכנז דיברו עם קהילות היהודים בינהם ובמזרח ולהיפך, בעברית - השפה המשותפת. בגרמניה של המאות ה-17-18 דיברו היהודים עברית ו''יודנדויטש'' שהיא עברית מגורמנת, אחותה הצעירה של היידיש (שהפכה לשפת היהודים שהיגרו מגרמאניה מזרחה) במאות שממסע הצלב ועד המאה ה-18.
עמוס איילון בספרו ''רקוויאם גרמני, יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933'', כותב (עמ' 9): ''כשהגיע [משה מנדלסון] לברלין, ידע מנדלסון רק עברית ויודונדויטש, עגה גרמנית עתיקה מהולה בעברית. מקור הפועל נוצר על ידי חיבור סיומות גרמניות לפעלים עבריים. אוצר המילים הבסיסי והמצומצם של הידונדויטש איפשר רק חילופי דברים פשוטים ביותר. בפעמים הנדירות שבהן כתבו ביודנדויטש, היא נכתבה מימין לשמאל באותיות עבריות. לא-יהודים לעגו לדיאלקט הזה כהכלאה ברברית, כלחשושים יבבניים, 'שפה שצליליה לא נעימים לאוזן' (גיתה).''
בעמ' 26 הוא כותב: ''מן הראוי לציין שאפילו הגברים העניים ביותר (וגם חלק מהנשים) ידעו לא פעם קרוא וכתוב, אף כי בעברית בלבד''. |