| שחשבתי ופיתחתי היום ובימים האחרונים (ואני מקבל תוך-כדי-כך הודעות על תגובות בפאז ומציץ בהן לעיתים, ואף מגיב, קצת או יותר).
מושג חדש: דיסייקיזם. פסיכה - נפש. דיס - שלילה. דיסייקיות - תפעוליות קרה, נחפזות בזמן, אי שיקול מורכב, ראיית הזולת כאובייקט. למשל במסעדה: ארנק מהלך. ואתה מתנהג אז באופן מנוטרל כמעט לחלוטין מרגשות חיוביים, גם כשהמלצרית מחייכת ללקוח, הכל אינסטרומנטלי (גודל הטיפ נניח). בסיטואצייה תעסוקתית - ראייתך כמכשיר לקידום הזולת. התחושות הופכות די בדומה למוח הכלבי -עדריות, החבורה וגישתה נותנת את כל אמות המידה שלך, ואת הערכות. רגשות שליליים מוכווני אני: הנאה מהשפלת הזולת, מפיחות במעמדו, סוג של נקמנות. אדם בעל מעמד, מעורר ''קשקוש בזנב''. נמוך מעמד - ביזוי. תחושת זמן, נחפזת, במומנטום המאיר אין מקום לשיקול מוסרי.
נישאלתי היום: אבל זה טיבעי שנירצה להעלות את רווחינו, מבלי השקעה מיותרת של רגשות, זה הקפיטליזם.
השבתי: אנו בנויים עם ראיית הזולת כאנוש. זה עניין ביולוגי. בארה''ב למשל ניתקלתי במסעדות ובבתי עסק בגישה שוויונית ועניינית. במזרח אירופה - גם באנושיות יותר מודגשת. אדם נהנה גם מהתהליך, מהאינטרקצייה לא רק מה-end-state . בפריפריה אני פוגש זאת בבתי עסק. גם בירושלים. חשים אותך בגובה העיניים. זאת תופעה שאופיינית לחלקים באליטה הישראלית, בפרט זאת הנובו-רישית.
________
ליתר הבנה של הדפוס הדיסייקי, קראו את מאמרי הבא:
רוצחי הזמן
2009 / 10 / 27 איתי אשכנזי (הבן של) בן 30, וכבר מנהל עסקים חובקי עולם של מיליונים רבים בתעשיות הביטחוניות של צה''ל, בפרט בחברת אירונאוטיקס. אביו, גבי אשכנזי, בזמן התפר הקצר של עזיבתו את תפקיד סגן הרמטכ''ל באמצע 2005 ועד למינויו למנכ''ל משרד הביטחון ביולי 2006 - ידע לטוות במהירות מדהימה קשרים עסקיים ענפים עם טייקונים-בחסד-משהב''ט, שמרננים שהעבירם לבנו.
האם מדובר בגאונות עיסקית יוצרת מדהימה ברוח רוקפלר והנרי פורד או יכולת המצאתית נדירה בנוסח ביל גייטס? או שמא בהנחה העיסקית שקירבה לראשי משהב''ט ומשרדי ממשלה אחרים תזרים לעסקיך את צינור הכסף ממסי האזרח? מה הוא סוד קסמו של ברק שתוך שנתיים-שלוש צבר מיליונים רבים כאזרח ונהנה כיום בראוותנות מוחצנת מכל מנעמי החיים החל ממגדלי אקירוב וכלה בסוויטות מלכותיות בפריז?
מכל מקום, שניהם נחשבים כרגע בעיני אנשים רבים בעולם כפושעי מלחמה. ניזכר גם בדן חלוץ, מחריב תשתיות לבנון, שפיקד על הרג למעלה מ-1000 אזרחים לבנונים (באמתלא של לוחמה בחיזבאללה) בעת ששקד לסחור במניותיו עם תחילת ההתלקחות.
מה מאפיין פושע מלחמה ופושע כלכלי ישראלי? קוצר הרוח התפעולי, הכמו-עיסקי. כאן השטניות מגולמת בתחושת הזמן האישי: הזמן דוחק, הזמן יקר, הזמן הוא כסף, הרבה כסף, ומה לנו לשיקול מוסרי כלשהו מול המומנטום המהיר? ניתן לסמוך על כך שאת מלאכת המכחישנות יעשו כבר האדונים ממשרד החוץ. גם בהתנחלויות כך. בונים במהירות, סוללים, מתפעלים ציוד כבד, הכל בנחפזות, ומה לנו צערם וכאבם של הניפגעים? שלא יפריעו לנו, שיסורו מהדרך. איך אמר דן חלוץ? הטלת פצצה בת טון על אזרחים היא לגבי מכה קלה בכנף המטוס. גם המהנדס שתכנן את גשר כפר המכביה שקרס תוך הרג, היה איש נחפז, מרצה עסוק בטכניון, מדבר במהירות, בלשון תפעולית. גם המהנדס שתכנן את אולמי וורסאי בירושלים שקברו תחתם עשרות אנשים. מה לנו לזוטות, לשיקולים רב-מימדיים, למערכות מורכבות? נחתוך וניגרוף ותוך כדי כך נשליך מאחרי גיוונו אלפי שנות ציוויליזציה.
אותה תחושת זמן מהירה עצמה מתבטאת גם בהזלגת זמן ענקית, בשחיקה ובסחבת איומה של זמנם של האזרחים שאינם קרובים לחוגי הכוח. זהו רצח זמן לשמו, והרי זמן הוא הנכס היחיד שאין לו תחליף, אין לקבל חזרה אף שבריר ממנו. פני החברה כפני האדמיניסטרציה הביורוקרטית שלה, וזו בישראל מושחתת, ומאפיינה העיקרי – סחבת ורצח זמן. המוני ישראל משתרכים בפקקים איומים בצירי התנועה הלא מתפקדים, בהיעדר רכבת קלה ורכבת תחתית, בעוד לרשות גוזלי-זמן-חייהם עומדים מנחות מסוקים. גם ''שיחות השלום'' הם נושא למלל אין סופי כבר 41 שנה.
הרס זמנו של הזולת הינו למעשה תצורה מקרבנת, ובישראל אכן שכיח רצח אופי מקרבן לקורבנות פריעה, תוך הצגתם כפגע רע, החל מהפלסטינים הנצורים והניטבחים בעזה, המשך באלו שקניינם הקרקעי ניגזל (חמיקה מפיצויים עפ''י החלטת האו''מ 194 על ידי ניאוץ דתם), וכלה בהתעמרות והתזת אשמות בנכים הפונים לביטוח לאומי, אלה שאינם משלמים שוחד כמובן .
ואל מול הנהי המזוייף של המקרבן, ברוח מכחישנות קראדז'יץ' ומילושביץ' (''החמאס התחבאו מאחורי עגלות תינוקות... מנעו מהזקנים והילדים להתפנות לאחר קבלת התראות צה''ל... מילכדו בתים, מוסדות ציבור ומסגדים וירו משם...), אף שנחשף שהחמאס חמק מכל מגע עם צה''ל - יש לזכור: גם כייס שניתפס על חם מציף אותנו במלל מכחישני. אין זה תפקידם של אנשים הגונים להתעסק עם מלל זה. לשם כך קיימים השופטים בטריבונל הבין-לאומי בהאג. הם מכירים היטב את החומר האנושי הנדון ואת סוג המלל שהם מפיקים. הם שבנויים להתעסק איתם, בהכירם את הברנשים הללו היטב. |