|
אמנם תגובתך יותר אינטיליגנטית מהמאמר של הדוקטור על עוז, אך אילו היית פחות עסוק בניגוח ואולי קורא את המאמר הנדון היית רואה שהכותב עצמו מדבר על קנאת סופרים. המכנה המשותף ל'מאמריו' של הדוקטור הוא הסגנון הרכילותי המעורב בהשמצות כבדות משקל כנגד יחידים (עוז) או ציבור שלם (אנשי השמאל). לכן הבאתי את המאמר של הדוקטור על ההתנקשות בשטרנהל כדוגמא: מצד אחד הדוקטור מנסה לשוות לכתיבתו מראה של כתיבה רצינית, אך מהר מאד כל מאמר הופך לכתב ניגוח אינפנטילי. כך מייחס הדוקטור את הצלחתו של עמוס עוז כסופר להיותו שופר תעמולה של השמאל, וכך מנסה הדוקטור לשוות חזות רצינית לטענה שההתנקשות בפרופסור שטרנהל היתה מעשה פרובוקציה של השמאל ה'אנטי-ציוני'.
יכול הדוקטור לשבת משועמם בקליניקה בין פציינט לפציינט, ולמרוט את השערות שנותרו על ראשו בשל מיעוט התמיכה הציבורית במתנחלים. אך לענות אותנו עם השטויות המופרכות שהוא מעלה שוב ושוב על הכתב, דברי נאצה והשמצה הנוגעים לאנשים ידועים ולמקרים ידועים, - את זה אין לקבל כמובן מאליו.
לא נראה לי שהדוקטור אכן ''כרופא ילדים איתר את הבעיה של עוז''. הרושם שנותר מקריאת התגובה שלמעלה הוא שהדוקטור עצמו כתב אותה, במיטב המסורת של הנחתום המעיד על עיסתו. וגם אם זה לא המקרה, אין עמוס עוז והציבור בארץ זקוקים למוהל מתוסכל פוליטית וסופר חובב שיגדיר עבורנו את תרומתו של עמוס עוז לתרבות הישראלית. יש עדיין מספיק אנשים בישראל שיודעים להבחין בין גרפומן גזען לבין איש רוח משכמו ומעלה. |
מגילת הרכילות
