שמשון הגיבור לנכדים – הסוף

המאמר הוא המשך לחלק הראשון, לחלק השני ולחלק השלישי..

- אי אפשר להסגיר אותו, סבא, הוא יותר חזק מכל העולם.
- זה נכון, אבל לפני שמסגירים צריך להחליט אם בכלל מותר להסגיר יהודי לאויב. וזה אסור. לשבט יהודה לא היתה ברירה והוא התחיל להתכונן למלחמה. הנשים ספקו כפים והזילו דמעות צער וכאב. הנשים התחילו להתאבל לפני שפרצה המלחמה. השבט ידע שהוא לא יכול לתפוס את שמשון הגיבור. הצעירים בשבט אמרו, אם כבר צריכים לצאת למלחמה, למה לצאת למלחמה בשמשון? מוטב לצאת להילחם בפלישתים כי הם האויב האמיתי.

אולי זו היתה תכנית משמים. כי האלוקים מאזין לכל רחשי הלב של היהודים. אולי הוא הקשיב עכשיו בדריכות לראות מה יחליטו היהודים. אולי הוא המתין לרגע שהיהודים יתנערו מתוך קפאונם וישחררו עצמם מעולו של הפלישתי. אולי גם שמשון חיכה לרגע הזה. הוא ישב במסתור, במערה על ההר, וציפה שמנהיגי שבט יהודה יגיעו אליו ויציעו לו להצטרף למלחמה גדולה בפלישתים כדי לגרש אותם פעם אחת ולתמיד. שמשון ושבט יהודה יכולים לעשות זאת. שבט יהודה יכול להזעיק לעזרה גם שבטים נוספים בסביבה, כמו שבט בנימין ושבט אפרים. אם כמה שבטים היו מצטרפים לצבא אחד הם היו מנצחים את הפלישתים. אבל היהודים היו מפולגים. יהודים תמיד נראים כאילו הם נלחמים אלה באלה ולא באויב האמיתי. אולי הם עדין מתווכחים ביניהם בקול רם מיהו האויב האמיתי. שמשון ידע שהם יגיעו אליו. היו לו תכניות מלחמה מפורטות כי הוא הכין אותן במשך כל השנים ששהה במחנות הפלישתים. הוא פעל ביניהם כמרגל. הוא ידע את כל חולשותיהם והוא גם הוכיח לכל עם ישראל שניתן לנצח את הפלישתים.

אבל זקני שבט יהודה הכינו לו הפתעה מזעזעת. הם לא באו כדי לדון יחדיו בתכנית מלחמה. הם באו לומר לו שאינם יכולים להסגיר אותו לפלישתים. זה אסור לפי התורה. אבל הם מבקשים שהוא יסגיר עצמו לידיהם מרצונו והם ימסרו אותו לפלישתים.
מה עם המלחמה בפלישתים? זעק שמשון המופתע.
תשכח מזה, הם אמרו לו ועצמו עינים במבוכה, שלום עכשיו, זה מה שהעם רוצה.

שמשון נואש. שנים הוא נלחם לבדו בפלישתים כדי להוכיח שניתן לנצחם ועכשיו שבט יהודה מרכין ראשו בהכנעה. שמשון כובש את סערת רוחו, מסגיר את עצמו לידי היהודים. הוא יודע ומבין שרק הוא יכול לעשות מלחמה בפלישתים ולשמש דוגמה חיה. אולי יום אחד יצמח מתוך שבטי ישראל גבור אחר, יאחד את כל השבטים ויושיע את עם ישראל.

- הגיבור זה דוד המלך, סבא?
- כמובן. אבל יש דבר מאוד מענין בסיפור של דוד המלך. את יודעת במי הוא נלחם?
- בגולית הענק. הוא השליך בו אבן שפגעה במצח והפילה אותו.
- כן, גולית היה נציג הפלישתים. יכול מאוד להיות שהפלישתים למדו את הלקח ולכן הוציאו גם הם גיבור יחיד מול עם ישראל. גולית היה גיבור מפחיד, ענק ואכזרי. כל בוקר אחרי ארוחת בוקר הוא צעד קדימה לעבר מחנה ישראל והחל לחרף ולקלל את מערכות ישראל ואת אלוקיו. ממול ניצבו חיילי צבא ההגנה לישראל והם הרכינו ראש בתחושת עלבון ותבוסה. אצלנו לא נמצא גיבור חיל שיעז להתמודד בגולית.
- אני הייתי יוצאת, סבא, הייתי נלחמת בגולית.
- מה היית עושה?
- הייתי מפליצה עליו והוא היה בורח.
- הוא בעצמו מפליץ כל בוקר אחרי הארוחה ומבריח אפילו את הזבובים והיתושים.
- הוא לא היה מבריח אותי, סבא.
- הוא ענק עם חרב גדולה נוצצת ואת מפחדת משועל קטן.
- זה רק בחלומות, סבא, בלילה.
- טוב, נראה הלילה כשתלכי לישון.
- אתה תראה, סבא.
- אבקש משמשון הגיבור שישמור עליך בשנתך.
- מה, הוא סופר-מן?
- את כבר יודעת עליו המון, אני מספר לך.
- תמשיך, סבא.

- הנה, דוד המלך גם הוא נלחם בפלישתים שנים רבות והוא גם חי בתוכם כמו שמשון. דוד המלך הוא משבט יהודה. כשהוא ברח מפני שאול המלך שניסה להרוג אותו, דוד מצא מסתור אצל הפלישתים והם חשבו שיצטרף אליהם למלחמה בשאול המלך. הם הכירו את שבט יהודה כשבט של משתפי פעולה כנועים. דוד הטעה אותם לחשוב שהוא רוצה להיות פלישתי, ממש כפי ששמשון הטעה אותם.

שמשון הגיבור נעצב אל ליבו כאשר שבט יהודה בא לאליו וביקש ממנו להסגיר עצמו לידיהם כדי שימסרוהו לפלישתים. הוא הרהר בדבר שעה ארוכה. הוא הבין שלמעשה הם מבקשים לקשור את ידיו לנצח. אפילו אם הוא יצליח להתיר את הקשרים ולברוח להרים ולהמשיך במלחמה שלו בפלישתים זה לא יעזור יותר. הוא כבר קשור לעד.
- למה, סבא, הוא מנצח את הפלישתים?
- נכון, גם הפלישתים יודעים את האמת. הם אפילו לא יצאו לחפש אותו. אם הוא יצליח להימלט מהם, הם יבואו שוב עם צבא גדול ורכב פרשים ומרכבות ברזל ויקיפו את שבט יהודה ושוב יאיימו להשמיד את היהודים אם שמשון לא יוסגר. ושוב זקני שבט יהודה יבואו אל מחבואו של שמשון ויבקשו ממנו להסגיר את עצמו. לדבר לא יהיה סוף אלא אם כן שמשון ימות או הפלישתים ימותו. או שבט יהודה ימות.

שמשון ידע שגם זקני שבט יהודה חושבים שידיו קשורות לנצח. בשל כך הם היו מאוד עצובים. גם הם הבינו שהמצב הזה מסובך להחריד. זה ממש פלונטר. כי בכל פעם ששמשון יציל עצמו מידי הפלישתים ויהרוג אותם, סרני הפלישתים ישלחו צבא לארץ יהודה כדי להשמיד את היהודים אם לא יסגירו שוב ושוב את שמשון הגיבור. אז בעצם איזה גיבור הוא אם אינו יכול להושיע את עצמו ואת שבט יהודה?

שמשון נאנח. הוא חזר על המחשבות שלו בקול רם. רצה שזקני שבט יהודה יבינו את המהלך הזה שהם שותפים לו. אבל הם לא בטחו בשמשון. הוא נראה להם כמו המשוגע באפריקה, מלא שערות ובוץ כמו אדם קדמון מפגר. הוא ביקש מהיהודים להשבע שלעולם לא יהרגו אותו בעצמם. הוא הסכים שיסגירו אותו קשור בחבלים לידי הפלישתים. הזקנים הבטיחו לו שבני שבט יהודה לא יגעו בו לרעה וכל מטרתם להסגיר אותו חי ושלם לידי הפלישתים. שמשון הסכים. הוא חש כמו חיה כלואה. ברגע ששבט יהודה דחה את המלחמה ובחר להיות בן ערובה או שעיר לעזאזל ידיו של שמשון נקשרו לנצח. אי אפשר להציל את מי שלא רוצה להינצל.

- מה זה שעיר לעזאזל, סבא?
- ביום הכיפורים היו בוחרים שני שעירים שהם כבשים זכרים, אילים. היו מפילים גורל, אחד היה נבחר להיות קורבן בבית המקדש לכל עם ישראל והשני היה נשלח למדבר כדי לכפר על כל העם, למות שם. זה שנשלח למדבר היה שעיר לעזאזל כי הוא לקח עליו את כל חטאי עם ישראל ונדון למות במקום כל היהודים שאולי חטאו.
שבט יהודה חש שהוא השעיר לעזאזל של כל עם ישראל כי הפלישתים איימו לחסל אותו בשל מלחמתו של שמשון. הם לא איימו על אף שבט אחר של בני ישראל. לדעתי המחשבה הזאת לא נכונה כי מצב המלחמה נוצר בגלל התוקפנות של הפלישתים כלפי כל עם ישראל, משום שהם תקפו את בני ישראל ושיעבדו אותם. זו לא היתה מלחמה פרטית של שמשון. זו היתה מלחמה לאומית. שמשון נלחם בתוקפנות וברצחנות של הפלישתים ורצה להציל את כל בני ישראל מחרפת עבדות. הוא זכר את חרפת העבדות במצרים. כולם זכרו וידעו כיצד משה הציל אותם, כיצד חצו את הים בחרבה.

אבל עכשיו, היהודים חשבו שהם לא מסוגלים להתגבר על הפלישתים. אולי הם חשבו שאינם ראויים לנצחון, שהבורא כועס עליהם וממשיך להעניש אותם. וזאת למרות ששמשון הראה להם שהוא יחידי יכול לנצח את הפלישתים. כשלונו של שמשון היה גדול, הוא לא הצליח לשכנע את עם ישראל להצטרף אליו למלחמה. אולי עם ישראל חשב שהיהודים לא באמת מענינים אותו כי הוא מתחתן כל הזמן עם נשים פלשתיות וכל החברים שלו נמצאים בעזה ובאשקלון. הוא חי כפלישתי לכל דבר. אולי היהודים חשבו שהמניע של שמשון היה שנאה לפלישתים על ששרפו את אשתו ומשפחתה. שהמלחמה שלו היא מלחמה אישית, פרטית ולא לאומית. אולי הם האמינו לסיפור הכיסוי של שמשון.

- סבא, מה זה סיפור כיסוי?
- זה סיפור שקרי, לא אמיתי, שבא לתרץ מעשים של אדם בלי לגלות את הכוונות האמיתיות שלו. למשל, את סוגרת את שפרה בארון ומספרת לכולם שהיא בעונש כי לא התנהגה יפה. האמת יכולה להיות שונה, שאת לא רוצה שאשחק איתה כי את קצת מקנאה.
- אבל סבא, אולי אתה טועה פה?
- למה?
- אולי שני הדברים הם אמת?
- אולי, אני לא נכנס לסיפור הזה כי עכשיו יש לנו סיפור ממש מסובך, שמשון הגיבור. אבל אני מקווה שהבנת מהו סיפור כיסוי. זה לתת תירוץ לא אמיתי למשהו שמתרחש סביבנו. שמשון הציג עצמו כאדם הנוקם את נקמתו בפלישתים ולא כמשחרר את עמו. זה היה הכיסוי שלו.

לשמשון היתה תקווה אחת בלבד. הנה הוא מוסר עצמו בידי היהודים כדי שיסגירו אותו לפלישתים. הוא חסר אונים ונתון לחסדיהם. מה עוד הוא יכול לעשות למען עם ישראל כדי להוכיח שהוא אוהב אותו, דואג לו ומוכן להקריב את חייו למענו, למען כל יהודי?
האם עכשיו הם ילמדו לדעת מה המסר האמיתי שלו – שהוא יהודי החרד לשלומם וכל מה שעשה היה כדי להציל את עם ישראל? הנה הוא מקריב עצמו למענם.

לשמשון כבר היתה תכנית מסודרת בראש. הוא רצה ללכת עם הפלישתים לאן שיקחו אותו. ברגע שהם ינסו להרוג אותו כשידיו קשורות מאחור, הוא ינתק את החבלים ואז יהרוג אותם ושוב יקרא ליהודים להצטרף אליו למלחמה בפלישתים כדי לסלק אותם. זה יכול להצליח הפעם כי שבט יהודה כבר יודע ששמשון הוא יהודי טוב שדואג לבטחונם. שמשון כבר הקריב עצמו למען ישראל ברגע שהסכים להסגיר את עצמו לידי הפלישתים כדי להציל את שבט יהודה. שמשון הראה מופת של מסירות נפש יהודית. האם הם יסכימו לצאת איתו למלחמה?

ברגע ששמשון הושיט את ידיו ונכבל על ידי היהודים, הוא הביט בזקנים ואמר להם. אתם תדעו, אין לי ארץ אחרת. כשכבר היה כבול וראשו מורכן יצאו ארבע אמהות יהודיות אל פתחי הבתים והחלו להשליך עליו ירקות ופרות רקובים. גם אבנים. הן צעקו אליו, חזור אל הנשים המופקרות שלך בעזה, אל הגויות שלך. אתה מתנהג כמו גוי גמור, בנדיט, צידרייטער, אתה שייגעץ מטורף. מתייוון שכמוך. אחת צעקה לו, אתה פרחח. אחרת צעקה, אתה פושע. שלישית צעקה, רשע והרביעית צעקה, שאינו יודע לשאול. הן ממש סקלו אותו באבנים כי רצו להמחיש לכל העולם שהרעיון שלו להלחם בפלישתים מסכן אותן ואת משפחותיהן. בשבילן הוא היה פצצה מתקתקת והן עשו לו סיקול ממוקד. ילד אחד קפץ גבוה וצעק בעליצות, אבו-ג'ילדה המפלצת. שמשון הסב אליו את מבטו וזקני העם נסוגו מעט ודחפו את הילד לאחור כדי להסתירו.
מי אמר? לחש שמשון בכאב.
אמא שלי, צעק הילד שהוסתר.

- סבא, מה זה אבו ג'ילדה?
- זה ראש כנופיה ערבי, רוצח ושודד שחי לפני שמונים שנה, לפני שהיתה מדינה. אבל הערבים העריצו אותו ועשו ממנו גיבור לאומי שנלחם בבריטים כדי לגרשם. את משה דיין הרמטכ''ל כינו כמה מנהיגים בשם הזה כי גם לו היתה רטיה על העין ואנשים פחדו מפניו.
- משה דיין היה חזק כמו שמשון?
- אולי אפילו יותר, הוא ידע להפעיל צבא גדול של לוחמים נגד האויבים שלנו.
- ושמשון?
- שמשון נלחם לבדו. היהודים לא הצטרפו אליו. את רואה שיש אפילו ששונאים אותו. כולם מפחדים מפניו, לא מבינים את מעשיו, לא מאמינים בו.

אבל לפתע התרחש דבר מוזר. ילד אחד התפרץ קדימה אל שמשון והגן עליו בגופו. מה את עושה, אמא? הוא צרח. זה שמשון הגיבור שנלחם למען היהודים ורוצה לגרש את הפלישתים. הוא נלחם למען ארצנו המובטחת. אין לנו ארץ אחרת. ואז הרבה ילדים, גם זאטוטים זבי חוטם, הצטרפו לקריאה הנרגשת וצעקו כולם, אין לנו ארץ אחרת. עכשיו יש שיר כזה, אבל לא מרבים להשמיע אותו ברדיו ובהופעות כי מתביישים בו. או שאולי מפחדים להרגיז את הפלישתים שחיים בסביבה.

הפלישתים באו וכבלו את שמשון בחבלים נוספים. הם סברו שהוא איבד את כוחו המופלג כי הוא נראה מושפל ורפה כוח. אבל שמשון קרץ לצעירים שליוו אותו לארץ פלישתים. הם רצו אחרי העגלה שלתוכה הפלישתים העמיסו את שמשון האסיר. הם העריצו את גבורתו של שמשון ורצו להצטרף אליו. שמשון אמר להם לחזור הביתה ולהמתין לאות ממנו. הוא לא רצה להשתחרר בארץ יהודה כדי שהפלישתים לא יחשבו שהוא נעזר בצעירים היהודים. הוא רצה שהפלישתים יחשבו שהוא לגמרי בודד ונעזב כי הרי היהודים הם שבגדו בו והסגירו אותו. כמה ילדים עלו על הגבעה הגבוהה כדי לצפות בשמשון המתרחק מהם. הם ציפו לנסים שיתחוללו. הם הביטו זה בזה ואמרו, אנחנו שועליו של שמשון. אנחנו נערי הגבעות. גם הם רצו לשרוף שדות תבואה של פלישתים.

היהודים בחרו לא להצטרף למלחמתו ושמשון נאלץ להלחם בפלישתים לחיים ולמות בכוחות עצמו. הוא הפליא בגבורותיו והציל את עם ישראל שנים רבות. לבסוף התרחש הסיפור של דלילה שהוא התאהב בה. הפלישתים תפסו אותו ומיד ניקרו את עיניו. אחר כך קשרו אותו למוט שסובב את טחנת הקמח שלהם. לפני כן הניעו את המוט ארבעה שוורים גדולים כי האבן הטוחנת, העלי, היתה עצומה כמו הר.

שמשון התפלל לאלוקים שימחל לו ויחזק אותו. כבר היתה לו תכנית פעולה. הוא ידע שהפלישתים עומדים לחגוג חג גדול ולאסוף את כל אנשי העיר ונכבדיה. הם יציגו את שמשון העבד היהודי המושפל לעיני כל העם. זה היה בזיון גדול ליהודים, אבל זו היתה ההזדמנות שלו לפעול. הוא רצה לאחוז בעמודי הבית ולמוטט אותם. הוא התחנן לאלוקים שיתן לו כוח לגבור על אלילי הבדיות של הפלישתים.

הוא חש שהוא מתחזק. הילד הוליך אותו אל העמודים כאשר כל העם צוהל ושמח על היציעים הגבוהים. האולם היה מלא מפה לפה באפסים עד אפס מקום. הוא התפלל בליבו ואמר כמו לעצמו, תמות נפשי עם פלישתים. רק עכשיו, כשהוא זקן עיוור ומובס הוא הבין את מעשי הבורא. הוא הבין שמעשה ההקרבה שלו לא היה מעשה גבורת המלחמה בפלישתים והריגתם וגרושם מארץ ישראל. מעשה הגבורה שלו היו חייו בתוך ובין הפלישתים. זה היה מעשה ההקרבה שלו. עכשיו הוא הבין כי נפשו נעתקה לפני שנים כי הוא מסר אותה לאדונו בשמים כשהפקיר עצמו בעולם של פלישתים, כשחי ביניהם ועשה עצמו אחד מהם. הוא הבחין שחי בלי נשמה כל חייו.

נשמתו ריחפה מעליו והמתינה לרגע הסופי של ההקרבה. עכשיו, ברגע שהוא לפת את העמודים העבים הוא חש בנשמה המרחפת סביבו ויורדת ונאחזת בו, חודרת בעוצמה לתוך חייו. הוא חש כוחות עצומים והוא ראה את השמים נפערים מעליו ונבקעים עד לכסא הכבוד. הוא חייך. נפשו היתה שקטה בקרבו ולכן הוא צעק עכשיו בקול איום ונורא תמות נפשי אם פלישתים!

כן, רק ברגע זה הוא הסכים וידע שמרקם חייו היה מעשה של הקרבה, גבורה ומסירת הנפש היהודית שלו למען עם ישראל במעשה ההתכחשות שלו ליהודי שבו, בכך שהתחתן וחי עם נשים פלישתיות והתחבר עם פלישתים והתחזה כאחד מהם. כל כוחו חזר אליו לנצח.

היא מתבוננת בי מנומנמת ומפוהקת כמו חתלתולה שבעה שהותירה מעט חלב בצלוחית.
- מה? אני שואל.
- סבא.
- מה?
- מתי תבוא לגור איתנו לנצח?