מערכת הבחירות לרשויות המקומיות בישראל, זקוקה לכל הפחות לרביזיה מהותית מבחינת הגישה הניהולית שלה.
מכל מקום, שיטת הבחירות הקיימת כיום, גורמת בדיעבד לקושי מבני אמיתי של המתמודדים. מצד אחד חוקים נוקשים של מימון בחירות ומאידך, חוסר אפשרויות לנהל מערכה רצינית בלי מימון מסיבי.
חוק מימון הבחירות מצביע על הנקודה הבאה:
הואיל ואף סיעה אינה יכולה לדעת מראש מה תהיה תקרת הוצאותיה שכן היא תלויה באופן מוחלט בתוצאות הבחירות. הרי שחישוב זכאות להוצאת תקציבית מהווה החלטה אסטרטגית.
ע''פ תיקון החוק (תיקון מס' 37) מתאריך 1 לינואר 2008 יחידת החישוב תעמוד על 42 ש''ח. חישוב גובה מנדט נגזר לפי מספר המנדטים במועצה ולכן ניתן לראות ע''פ מדד הנקבע בחוק כי ניתן לבחור אחת משיטות הבאות לקביעת גובה התקציב:
א. 200% משווי של מנדט בודד (תקף גם אם הרשימה מקבלת רק 51% ממנדט בודד אחד) למשל, מועצה בעלת 17 מנדטים כפול 42 ש''ח, לכל בעל זכות בחירה, הסכום המתאים להוצאה כוללת עבור מערכת הבחירות יעמוד על 177,882 ש''ח.
ב. 200% משווי של 2 מנדטים (תקף אך ורק אם מקבלת הרשימה 2 מנדטים בפועל) באותה הדוגמה (מועצה בעלת 17 מנדטים, לפי 42 ש''ח לכל בעל זכות בחירה) הסכום המתאים להוצאה יעמוד 355,767 ש''ח.
ג. 150% משווי של 3 מנדטים (תקף גם אם מקבלת הרשימה בפועל רק מנדט אחד) הסכום המתאים להוצאה לפי הדוגמה לעיל יעמוד על 400,235 ש''ח.
למעשה, הרשימה המתמודדת, ותלויה במספר המנדטים שתקבל, עושה את הנהלת החשבונות לאחר הבחירות. היא זקוקה לתקציב למימון הבחירות ואינה ''מתחשבת'' בסגולות שקובע המחוקק. לאחר הבחירות כאשר מספר המנדטים ידוע לה, היא ''מארגנת'' מחדש את התקציב בהתאם לתוצאה. כלומר, לעיתים היא ''משיגה חשבוניות כדי להגיע לסכום הנכון ומאידך, עשויה היא ל''קצץ'' בחשבוניות כדי לעמוד בסכום ה''נכון''. כמובן שמצב זה אינו נוח וגובל במעשים שהמחוקק לא התכוון אליהם.
לתוך נישה זו, נכנסת מגמת ה''תרומות'', אשר עשויה להעצים את הבעיה הנ''ל. מתמודדים, מוצאים בתרומות דרך קלה לסדר את מערכת החשבונאית שלהם.
כאמור, המחוקק קבע סייגים וכללים ברורים למתן תרומות. זאת מתוך כוונה שלא להשיא מערכת של תלות בין נותן התרומה למקבל. המחוקק קבע כי גובה התרומה המקסימאלית הניתנת ע''י תורם כל שהוא, בין אם הוא משק בית, ארגון ו/או כל גוף אחר, תעמוד (נכון למערכת הבחירות הנוכחית) על 5,000 ש''ח לרשימה מקומית ו/או 2,000 ש''ח לרשימה ארצית. בנוסף, קובע המחוקק כי זהותו של כל תורם חייבת להיות מיודעת לכל. הינו, יש להקים רשימת תורמים מזוהה שתפורסם לכל דורש. זאת, על מנת למנוע ''מגע'' עתידי מצד התורם שעשוי לדרוש ''תמורה'' אחרת בעד תרומתו.
כך, יוצא אפוא כי השיטה המגבילה מביאה לעיוות נוסף במערכת החשבונאית של המועמד. ראשית, הקמתם של גופים שאינם קיימים במציאות אשר תפקידם לפזר את התרומה הרצינית על פני מספר תורמים שבפועל לא תרמו. למשל, תורם שנותן 50,000 ש''ח לרשימה מקומית, יחייב את הרשימה בהצגתם של עשרה תורמים לפחות אשר תרמו כביכול 5,000 ש''ח כל אחד. מאידך, הופכת התרומה שהמחוקק מתכוון אליה למצב בו ''עוקפים'' התורמים את הרשימה ומשלמים ישירות למתן שירותים לטובת המתמודד. למשל, תורם המשלם ישירות לבית הדפוס עבור עבודות שנעשו לטובת מסע הבחירות של הרשימה.
דבר אחר, תשלום לפעילים ולעובדים במסע הבחירות, מחויב בתשלום מס הכנסה קבוע של 25% (כניכוי במקור). גם משתנה זה משתלב היטב במערכת התרומות של התורמים. כאשר תורם מסוים, עשוי לקחת ולממן את העובדים של הרשימה כאילו והם עובדיו בארגון.
למעשה, יוצא המחוקק כשידו על התחתונה. כאשר במקום לעגן את כלל ההוצאות לכדי מערכת גלויה לאור יום, שקופה אשר ניתנת למבחן שלא תעודד כניסתם של גורמים לא חוקיים כל שהם, הופכת המערכת לאינקובאטור של גורמים אינטרסנטיים שברור שלא יהיו אובייקטיביים בשיקולי קבלת ההחלטות לטובת הציבור בלבד.
בנוסף, גופים כאלו אינטרסנטיים, עשויים להוביל את המערכת כולה להחלטות משיקולים זרים, סקטוריאליים ובעייתיים. במיוחד כאשר מערכת הבחירות מקומית הינה ''זוללת'' משאבים וזקוקה למימון רב כדי להביא לתוצאות. במיוחד כאשר אל הגופים האינטרסנטיים הללו, מצטרפים מעת לעת ''קבלני קולות'' אשר מטרתם היחידה להביא ''מאסות'' בוחרים לכל המרבה במחיר.
הדבר הבעייתי ביותר לדעתי, היא ההנצחה של המצב הקיים וחוסר יכולתם של רשימות שרוצות לעגן את השתתפותם במרוץ הפוליטי על בסיס חוקי ועל אינטרס ציבורי מובהק. להשתתף בבחירות ללא תקציב ו/או בתקציב שהמחוקק קבע, הופך עבורם למשימה קשה עד בלתי אפשרית.
מכאן, נחוצה דרך אחרת לנהל את הבחירות זאת, כדי להביא לידי יציבות שלטונית והוצאתם של מכלול הגופים שמטרותיהם אינן עולות בקנה אחד עם האינטרס הציבורי המובהק.
להערכתי, השיטה הנחוצה לנו היא דווקא שיטה יותר שפויה המורכבת מהנקודות הבאות:
רישום בוחריםספר בוחרים לא יכול להיות כמערכת רישום אוטומטית. כל בוחר חייב להירשם עם אופציה לתשלום דמי רישום סמליים כדי ששמו ייכלל בספר הבוחרים. הטעם לכך פשוט, אחוז הבחירה הארצי הממוצע בבחירות המוניציפאליות אינו עולה על 52.2% לערך. כלומר, כמחצית מהבוחרים אינם טורחים כלל להגיע לקלפי. כך, יוצא שיום הבחירות זולל משאבים כבירים בעבור מעט בוחרים. רישום הבוחרים יגרום בראש וראשונה לייצוב שורות ולפעילות אינטנסיבית בקרב המועמדים להביא את בוחריהם כבר בראשית הדרך. בנוסף, הרישום יוביל ל''הצהרת כוונות'' ראשונית להערכות נכונה יותר של יום הבחירות.
מועמדות אישיתכל מתמודד יצטרך להתמודד באופן אישי ולא יוכל להתמודד כחלק מתוך רשימה. זה יוביל בראש וראשונה לייצוגם של סקטורים שלא היו מיוצגים דרך קבע במועצת הישוב. מאידך, התמודדות אישית מביאה הן לחיסכון בעלויות הישירות והן בעלויות העקיפות של הבחירות. זאת מאחר שמתמודד אישי יהיה זקוק באופן יחסי, לפחות מצביעים מאשר רשימה. בהתאם לשיטת הספירה שתוצג להלן.
רשימת תומכיםכל מועמד יצטרך להמציא רשימת תומכים ראשונית שתחושב בהתאם לאחוז נתון מסה''כ בעלי זכות הבחירה מחולק למספר המושבים הפנויים במועצה. למשל, ישוב עם 24,000 בעלי זכות בחירה רשומים עם 20 מושבים במועצה יצטרך מועמד להמציא מינימום 120 תומכים המהווים 10% מסה''כ הבוחרים לכדי מושב יחיד (24,000 בעלי זכות בחירה לחלק ל-20 מושבים שהם 1,200 מצביעים למושב יחיד).
אחוז התומכים הרצוי יהיה פונקציה של החלטה סטטיסטית שתהיה נגזרת של מספר בעלי זכות הבחירה הרשומים מול מספר המושבים. כאשר המינימום יעמוד על 10% כ''דמי רצינות'' של המועמד. רשימת התומכים תהיה מחויבת עבור כל מועמד ועבור כל קדנציה ולא רק עבור הקדנציה הראשונה כפי שנהוג כיום.
מספר מושבים רציונאלי וגמישכל ישוב יהיה בעל מספר מושבים רציונאלי במועצת הישוב. מספר המושבים הרציונאלי יהיה נגזרת של שלושה משתנים עיקריים: מספר התושבים החיים בישוב, מספר בעלי זכות הבחירה הרשומים לבחירות ובשלב מאוחר יותר מספר המועמדים. כלומר, בשלב ראשון, ישוב יקבל באופן שרירותי מספר מושבים בהתאם למספר תושביו על פי טבלה קבועה. למשל ישוב עד 10 אלפים תושבים יהיה בעל 13 מושבים; ישוב מ-10 אלף ואחד ועד 25 אלף יהיה בעל 15 מושבים, עד 50 אלף תושבים יקבל 17 מושבים; עד 100 אלף תושבים יקבל 21 מושבים וישוב מעל 100 אלף יקבל 25 מושבים.
בשלב שני, ישונה המספר בהתאם למספר הנרשמים לבחירות. למשל, ישוב בעל 50 אלף תושבים שנרשמו בו רק 24,000 תושבים יהיה בעל 15 מושבים בלבד ולא 17 כפי שהיה צריך אילו נרשמו יותר תושבים בהתאם לטבלה הראשונית הנ''ל. בשלב שלישי, מספר המועמדים יקבע את המספר הסופי של המושבים. בהמשך לדוגמא שלעיל, אילו בישוב הנ''ל, ירשמו רק 13 מועמדים, יהיה הישוב בעל 12 מושבים בלבד. זאת מאחר ואין יותר מועמדים. כלומר מספר הנרשמים פחות אחד כמספר המושבים הסופי של אותה רשות.
בחירה אישית של יו''ר המועצההזכאות למושב במועצה תותנה במספר הקולות הרב שיקבל המועמד הנתון. מאחר וכל מועמד נבחר באופן אישי, הרי אלו שיכנסו למועצה יהיו הראשונים שיקבלו את הקולות הרבים. למשל, במועצה נתונה ישנם 10 מושבים, יכנסו למועצה 10 המועמדים הראשונים ברשימת המועמדים שקיבלו את הקולות. הבאים בתור לאחריהם לא יוכלו להיכנס אלא אם חבר מועצה נוכחי עוזב את המועצה. בהתאם לכך, ליו''ר המועצה יבחר המועמד שקיבל את רוב הקולות וימצא במקום הראשון ברשימה. השני ברשימה ישמש כסגן ראשון והשלישי ברשימה ישמש כסגן שני של יו''ר המועצה. תפקידו של יו''ר המועצה לנהל את ישיבות המועצה ולשמש כאחראי על ביצוע החלטותיה.
ביטול תפקיד ראש הרשותראש הרשות הוא הזרוע המבצעת של המועצה שהיא למעשה הרשות המחוקקת של הישוב. תפקידו מקביל למנהל אדמיניסטרטיבי של הרשות יותר מאשר לתפקיד אחר. לפיכך, יש להציג את תפקידו כאדמיניסטרטיבי ולא כתפקיד פוליטי. עליו לקבל הנחיות מהמועצה, לתת לה דין וחשבון ולהיות תלוי בהחלטותיה. ולא כפי שקורה כיום כאשר למועצת הישוב אין למעשה כל תפקיד אלא לשמש ככיסוי להצבעה עבור ראש הרשות. פירוק הקבוצות והרשימות במועצה מחזירה את הכוח למועצה שאינה נשארת ככסות פוליטית להחלטות חד צדדיות שאינן תמיד עולות בקנה אחד עם צרכי הציבור.
לפיכך, הפיכת ראש הרשות לפקיד רשות, בדרגה של מנהל כללי שנבחר במכרז ע''י המועצה מכניסה את העשייה העירונית לפרופורציה הרלוונטית שלה. הקדנציה של מנכ''ל הרשות, המשמש כזרוע ביצועית של המועצה המהווה שלוח פוליטי של הציבור בישוב, יביא לכלל תושבי הישוב את העשייה הרצויה לו בהתאם לסדר העדיפות הרלוונטי לו.
תפקידים סטטוטוריים אחריםתפקיד סטטוטורי הוא תפקיד המעוגן בחוק הרשויות המשמש כקודקס התנהגותי בניהול הרשות המקומית. לפיכך, יש לעגן בחוק זה מספר תפקידים אשר מחויבים במציאות החיים של הישוב. כיום נהוג לראות בתפקיד סטטוטורי את בעלי התפקידים הבאים: מנהל כללי, מזכיר, גזבר, מהנדס, רופא וטרינארי, מבקר פנים, מנהל מחלקת חינוך (לא סטטוטורי אבל תפקיד מחויב) ויועץ משפטי. יש לבחון את התפקידים הללו ולהתאים כל תפקיד בכיר לישוב. איוש כל התפקידים הנ''ל מחייב וועדת בחינה (וועדת מכרזים) אשר תפרסם את המכרז לתפקיד ותבחר את המועמד העומד בקריטריונים. לאחר אישור וועדת הבחינה, מאשרת מועצת הישוב את התפקיד.
ביטול מימון בחירות והתרת תרומותכמשתנה אפשרי, יש לבטל את מימון המדינה כתמורה למושב במועצה. ביטול המימון, יביא לידי התחשבנות של המתמודד אך ורק מול שלטונות מס הכנסה. כלומר, כל מועמד יחויב לנהל ספרים כחוק. אולם, מאחר ואינו מקבל מימון מהמדינה, לא צריכה להיות הגבלה על גובה הוצאותיו ובלבד שכל הכנסותיו והוצאותיו ידווחו כחוק.
בנוסף, המחוקק בעזרת ההגבלות שלו על התרומות, גורם בעקיפין ל''הנדסת התרומות''. כלומר, אנשים מחפשים דרכים שונות על מנת להציג את התרומה הגדולה של גוף יחיד כאילו זוהי תרומתם של רבים. כך, בעזרת התרת תרומות בגובה שהוא עבור כל גוף ובלבד ששם התורם וגובה תרומתו תפורסם בריש גלי למחרת התרומה, עשויה להצביע על בעלי עניין אשר תרמו למועמד זה או אחר. דבר שיביא הן למיסוד התרומות ואינו הופך את התורמים ואת המקבלים לעבריינים בעל כורחם.
תפוקות השיטהייצוג הולם - שכבות הציבור יהיו בעלות ייצוג הולם במועצה כאשר המועצה עשויה על פי שיטה זו לשמש באמת כמועצה של הישוב ולא כעושה דברם של בעלי עניין מסוים בלבד. הפרדה כמעט מוחלטת בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת יוצרת את עיקרון הייצוג ההולם לטובת הציבור ולמענו בהתאם.
חסכון במשאבים - בעזרת השיטה ניתן יהי לחסוך במשאבים רבים הן לישוב והן למדינה כאשר בעקבות השיטה יהיה תיעול נכון של המערכת הפוליטית אשר תיתן מענה הולם לצרכיו של הציבור ולדרישותיו המיוחדות בהתאם.
הפרדה בין הון לשלטון - בעזרת שיטה זו, לא יוכלו בעלי עניין לשלוט באופן מרוכז על מועצת הישוב. זאת מאחר והם יצטרכו להתאמץ יותר ולפזר את כוחותיהם על פני מועמדים שונים. השיטה יוצרת הזדמנות עבור כמעט כל אחד להיות חבר מועצה ולהשפיע על הנעשה בישוב. יתרה מזו, עיקר הקואליציות שיווצרו יושתתו על בסיס של אד-הוק. זאת מאחר וכל חבר מועצה עצמאי ואינו מחויב למשמעת קואליציונית לאורך זמן. כך, בעלי עניין יצטרכו לפעול באופן רציף דבר שימנע מהם שליטה בלעדית. הם יהפכו באופן כמעט אוטומטי לאנשי לובי שישתדלו עבור עצמם ועניינם על פי הצורך. הפיזור של חברי המועצה והתלות של כל אחד מהם בבחירתו המחודשת תביא לידי התייחסותם אל קהל הבוחרים יותר מאשר לאינטרס הפרטני שיש לבעל העניין.
למעשה, החולשה המבנית של השיטה המוצעת לעיל, היא דווקא היתרון המעשי שלה. אומנם, יהיו כאלו אשר יטיחו ביקורת בשיטה הסוציומטרית הזו בין אם בשם ה''התארגנות החופשית'' של האדם במדינה דמוקרטית ובין אם בגין העובדה שיכול להיות מצב בו מספר המועמדים יפחת מעבר למספר המושבים המוקצים ברשות מקומית נתונה. כך או כך, זוהי דווקא העוצמה של השיטה. במילים אחרות, הואיל והשיטה הינה סוציומטרית בעיקרה.
קרי, אנשים צריכים לדרג את המועמדים ע''פ מידת אהדתם בציבור הבוחר. מאידך, עשוי להיות מצב כי מועמד פלוני, יקבל את מרבית הקולות ואילו המועמד האחרון עשוי להיבחר בעזרתו של קול יחיד. אבל, ישנם בשיטה שני משתנים אשר עשויים למנוע הן את המצב הראשון והן את המצב השני שהוצג לעיל. ראשית, כל מועמד חייב להמציא רשימת תומכים מסודרת. זהו תנאי הכרחי לעצם מועמדותו. כך, אדם שנבחר בעזרתו של קול אחד, כבר הוכיח את הגיבוי הציבורי שלו ע''י רשימת תומכים.
כך, גם המשתנה השני שהוצע בשיטה שלעיל, מבטיח את מספר המושבים הפנויים לבחירה. זאת בעזרת מספר מושבים רציונאלי וגמיש שהוא פונקציה המשתנה גם בהתאם למספר המועמדים כפי שהוצע בסעיף דלעיל. תמיד מספר הנרשמים יקבע בסופו של דבר את מספר המושבים וזה יבטיח תמיד את אי הכללתם של כול הנרשמים לבחירה.
דבר אחר, אף גוף חיצוני בעל עניין לא יוכל להבטיח לעצמו את כניסתם של כל המועמדים מטעמו. זאת משתי סיבות עיקריות. אחת מאחר והבחירה בסופו של דבר הינה סוציומטרית. כך, יתכן שמועמד אחד מטעם עשוי לזכות אך מועמד אחר יכשל. בנוסף, ''טבעם'' של מועמד שנבחר באופן ישיר ואישי, לא יחוש מחויבות לגוף בעל העניין ששלח אותו או אותה מלכתחילה. מועמד שכזה, ירצה לחוש ''עצמאות'' ולא ירצה להיות תלוי באחר. באופן זהה, השיטה למעשה עשויה להקל על כל אחד להיות מועמד ואף לזכות. זה יעורר את ה''תאבון'' של המועמדים לנסות את מזלם מבלי להיות יותר מידי ''תלויים'' במפלגה ו/או בגוף בעל עניין אחר. זה כאמור ימנע בסופו של דבר את החיבור הלא בריא בין גופים בעלי עניין למועמדים אשר ירצו לשרת את הציבור שלו הם חשים מחויבות בסיסית וקהילתית.
שינוי שיטת הבחירות המוניציפאליות בישראל
קיצורו של עניין
