מקורם של געגועים הוא במרחק המפריד בין בני אדם. יש הסבורים כי ככל שהמרחק גדול יותר, כך יעז הגעגוע. ואחרים אומרים, לא המרחק הוא שמעצים את הכמיהה לבת הזוג, אלא מרחב הזמן. במקרה שלי שני הפרמטרים שנזכרו שיחקו תפקיד בגעגועי לאשתי. רבי יהודה הלוי אומר בספרו המפורסם, ''הכוזרי'', שאחד הגורמים שמשפיעים על אופיו של האדם הוא הסביבה שבה גדל. אם יורשה לי להיאחז באילן גדול כמו ריה''ל, ארשה לעצמי לומר, שגם הסביבה שבה הייתי בשעת כתיבת הדברים תרמה רבות לדמיון שהפעים את כתיבתי.
לפנינו שלושה שירים, שני הראשונים נכתבו ב-1980 בהיותי בשליחות בקהיר, והשיר השלישי נכתב ב-1999, שלוש שנים לאחר שאשתי נפטרה. בשני השירים, הראשון והאחרון, אני מדמיין לעצמי שאשתי נמצאת אתי. הסיבה לכך שהסתובבתי בנופים שהיא הכירה ואהבה.
בירושלים טיילנו רבות, והכרנו כמעט כל פינה בעיר. למען האמת אומר, כי שנינו אהבנו את ירושלים שלפני 1967. בירושלים של אז הרגשת את יהדותה של העיר, במיוחד בערבי-שבת וערבי-חג. אהבתי את יום השיי אחר הצהרים... התכונה שהובילה לכניסת השבת. ממש כמאמר האגדה שכל השבוע רעשה וגעשה ירושלים, כאותו נהר אגדי ידוע, הסמבטיון, וביום ששי עם כניסת השבת נח הנהר מזעפו – כך ירושלים.
במצרים לא היינו יחד. למעשה, אשתי לא בקרה במצרים, לאחר שגורשה ממנה בשנת 1949, אפילו לא פעם אחת. היו לה אפשרויות רבות לבקור, והיא סרבה בתוקף לנצלן. עבורה מצרים היתה כמו גרמניה ליהודי ששרד את השואה. המצרים עשו להם מה שעשתה גרמניה ליהודים – פרט לדבר אחד: ההוצאה להורג. הסבא שלה היה אחד מגדולי קבלני הבניה במצרים, ואביה היה מנהל בנק. ובוקר אחד כל המשפחה מועמסת על חויית הגירוש בחוסר כל: ממרומי הפנטהאוז בקהיר, לאוהל במעברת פרדס-חנה.
הָלַכְנוּ בֵּין שְׂרִידֵי הָהִסְטוֹרְיָה לָתּוּר
וְנִפְעַמְנוּ רַבּוֹת מְעָצְמַת הָהוֹד וְהַגֶּנְיוּס
שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהֶם עַל פְּנֵי כָּל הַכַּדּוּר
וּפָגַשְׁנוּ בְּאַקְרַאי בְּקְלִיאוֹפַּטְרָה וְאַנְטוֹנְיוּס.
טִיַּלְנוּ בִּשְׁבִילֵי הָרְגָשׁוֹת הַמּוֹרִיקִים
וְהֶאֱזַנּוּ לְלַחֲשׁוּשֵׁי הַקֶּסֶם שֶׁל הַנִּילוּס
שֶׁהִּטִּיפוּ רב סִפּוּרֵי אַהֲבָה רְחוֹקִים
דּוּגְמַת זֶה שֶׁל קְלִיאוֹפַּטְרָה וְאַנְטוֹנְיוּס.
עֵינֵינוּ הִבִּיטוּ עָמוֹק וְהֶחֱלִיפוּ שִׂיחָה
שִׁדְרוּ אָרֻכּוֹת צְפוּנוֹת סוֹדָם הַכָּמוּס
כְּאוֹמְרִים לְשַׁמֵּר אֶת אַהֲבָתֵנוּ בְּהַבְטָחָה
שֶׁאָנוּ טוֹבִים מִקְלִיאוֹפַּטְרָה וְאַנְטוֹנְיוּס.
אֲנִי עוֹרֵג לְגוּפֵך לַיְלָה
וְנִכְסָף לְאַהֲבָתֵך יוֹמָם
בֵּינוֹת לְעֲצֵי הַאוֹרֶן
וּבָחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם.
אָיַחֵל בְּצִפִּיָה לִפְּרִי מְגָדַיִך
שֶׁפָּרַח וְלִבְלֵב בְּקַרְקָע בְּתוּלָה
וְלִרְדּוֹת אֶת הַדְּבַשׁ מִפִּרְחֵי שָׁדַיִך
וּלְהִתְבָּסֵם מִגַּן אַהֲבָתֵך הַנַּעֲלָה.
אֲנִי שַׁר לַך בְּחוֹם לא בְּקוֹלִי
שִׁירָה מְלַטֵּפֶת וְלא מִיַּדַי
אַהֲבָתֵך אוֹמֶרֶת: שִׁירַה לִי
וּמַגָּע יָדַיִך מַתְנַת שַׁדַּי.
יָצַאנוּ לְטַיֵּל בִּמְחוֹז בַּחֲרוּתֵנוּ
רַק אַתְּ וַאֲנִי
הָיִינוּ בְּיַחַד וְהַמַּגָּע בֵּינֵינוּ
הָיָה קֶשֶׁר לָוְיָנִי.
אֲבָנִים מְחַיְכוֹת שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
נִבְּטוּ מְסִמְטָאוֹת שְׂמֵחוֹת
אֲנִי עַל הַקַּרְקָע וְאַתְּ בַּשָׁמַיִם
וּלְפֶתַע הַקְרָנוֹת נֶאֱנָחוֹת.
הָרְחוֹבוֹת כַּאֲבוּ אֶת פְּרֵדַת הָאֵל
הֵן תָּדִיר הָיִינוּ יַחַד
וְהִנֵּה בִּלְעָדַיִך בָּדָד לִי אֲטַיֵּל
דַּעֲתָם עֲלֵיהֶם סַחַה.
נַמְשִׁיך לְשׁוֹטֵט בָּחוּצוֹת לְהֲנָאָתֵנוּ
בְּמֶרְחָב סוֹרָמֶלוֹ וְהַמֶּלֶך הַתָּאֵב
וְאַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם יַגִּילוּ אִתָּנוּ
בַּתֶפֶר שֶׁבֵּין הַשִׂמְחָה לַכְּאֵב.
געגועים לאשה
למנדס: יפה ומרגש. יצא לי להכיר חלק מאותה יהדות-
