מנשייה שלי

השנה, שנת 2009, אנו חוגגים מאה שנים ליסוד העיר תל-אביב. ובשנה זו החזירו אותי זיכרונותיי לשכונת מנשייה, שכונת ילדותי.

הסיפור של מנשייה מתחיל אי-שם במחצית השנייה של המאה ה-‏19.

בשנת 1840, בעזרה צבאית של מעצמות אירופה, נהדף שליט מצרים, מוחמד עלי, מהמזרח התיכון חזרה למצרים והתורכים בהנהגת השולטאן מהמוט השני שבו והשתלטו על ארצות המזרח התיכון. בתמורה הותר לאזרחי אירופה לבצע פעילות כלכלית ענפה בתחומי האימפריה העותמנית, דבר שהיה אסור עליהם עד שנה זו (האימפריה העותומאנית בירידתה).

בעקבות זאת החלה פריחה כלכלית בארץ ישראל. קרקעות נרכשו, ישובים חדשים הוקמו על ידי גרמנים, אמריקאים ויהודים. אמצעי ייצור מודרניים הוכנסו לשימוש בחקלאות, בבתי המלאכה ומפעלי תעשיה חדשה הוקמו.
העיר יפו הייתה הנמל הראשי של ארץ ישראל בתקופה זו ונהנתה ממלוא הפריחה הכלכלית, מירב הנוסעים והטובין היו מגיעים לארץ דרך נמל יפו וגם מירב היצוא, בעיקר תוצרת חקלאית עבר בנמל.

בשנת 1887 הורחב שער הכניסה בחומת יפו ובמקום שמצויה כיום ככר השעון, הוקם שוק נרחב ששימש כשוק מרכזי לכל הארץ.
מהשוק יצאו שלושה דרכים. הדרך לשכם בתוואי שנמצאים היום רחובות רזיאל-אילת - יפו ת''א; דרך בגין, רחוב זבוטינסקי - ר''ג, בבני ברק, פתח תקווה וכך הלאה עד שכם.
תוואי שני הוא הדרך לעזה שעברה ברחוב יפת ולאורך הים עד עזה. התוואי השלישי היו הדרך לירושלים מרחובות בית אשל, דרך בן צבי לאזור, לבית דגן לרמלה וכך עד ירושלים.

בעקבות היציאה מתחומי החומה החלה יפו להתפשט לכל כיוון. בדרום החלה בנייתן של שכונות ע'גמי וג'בליה. במזרח נבנתה השכונה המרונית ורחוב נג'יב בוסטרוס (רחוב רזיאל של היום) ובצפון, לאורך שפת הים, נבנתה שכונת מנשייה.

שכונת מנשייה נבנתה על שפת הים ממש ואוכלסה על ידי עשירי יפו. רוב הבתים היו בני קומה אחת גבוהה יחסית לימינו (כ-‏5 מטר), החדרים הקיפו חצר פנימית, הבנייה הייתה מאבנים שנחצבו מרכס הכורכר הסמוך, הרצפה הייתה מורכבת ממרצפות שיצרו ציורים ועיטורים כתחליף לשטיח כנהוג אצל הערבים. הבית אכלס את בני המשפחה לדורותיהם. היו גם בתים בני 2 קומות, אך מספרם היה מועט יחסית. השכונה גדלה לכיוון צפון בצמוד לים. גבולה המזרחי הוא רחוב הכובשים דהיום, בצפון הפיתוח הגיע עד מיקומו של מסגד חסן-בק שנבנה רק בשנת 1915.
השכונה נשקה לתחנת הרכבת יפו-ירושלים שנבנתה בשנת 1891.

שכונת מנשייה הייתה מוקפת בשכונות יהודיות שבעצם ''בלמו'' את התרחבותה לכיוון צפון ומזרח. בשנת 1887 הוקמה שכונת ''נווה-צדק'' על ידי אהרון שלוש שרכש 100 דונם ובנה עליהם את ביתו ובית כנסת ובעקבותיו הגיעו רבים ונבנו בתים רבים בשכונה.

בשנת 1890 נבנתה בצמוד ל''נוה-צדק'' שכונת ''נווה-שלום'' על ידי ה''מיליונר'' הבריטי זרח ברנט אשר רכש 70 דונם והקים עליהם את השכונה. בשנת 1897 הוקמה שכונת ''יפה-נוף''(בלה ויסטה) על ידי יחזקאל סוחובולסקי(דנין) אשר בנה כ-‏30 בתים ומאוחר יותר נימנה על מייסדי שכונת ''אחוזת-בית''. בשנת 1899, מצפון לשכונת ''נווה-צדק'' הוקמה השכונה ''שערי אחווה'' על ידי משפחות חרדיות, במקום שמצוי כיום בית הספר תחכמוני.

בשנת 1903 מדרום מערב ל''נווה-צדק'' הוקמה שכונת ''מחנה-יהודה'' ובה ניבנו כ-‏40 בתים. בשנת 1904 הוקמו, בסמוך לשכונת ''נווה-צדק'', שכונת ''מחנה-יוסף'' הידועה כיום כשכונת שבזי. וכן ''מחנה-ישראל'' הידועה כיום ככרם התימנים.

אנו למדים כי בטרם הונחה אבן הפינה לשכונת ''אחוזת-בית'' בשנת 1909 אשר מסמלת את ייסוד העיר תל-אביב, כבר חיו במרחב זה כ-‏5000 יהודים. חבל שזכות הראשונים שלהם אינה זוכה לתהודה המתאימה.

במקביל המשיכה העיר יפו לגדול במהירות. בשנת 1890 נבנתה ה''סוראייה'' ששימשה כמושבו של המושל התורכי. בשנת 1906 נבנה השעון המפורסם ובשנת 1915 נבנה הרחוב שסימל את העיר החדשה, רחוב ג'מל פחה שמאוחר יותר החליף את שמו לשדרות קינג ג'ורג' וכיום נקרא שדרות ירושלים.

בראשית המאה ה-‏19 הוערך מספר תושבי ארץ ישראל ב-‏250,000 כולל כ-‏8,000 יהודים. ובסוף המאה ה-‏19 הוערך מספר תושבי הארץ ב-‏500,000 מתוכם 80,000 יהודים.

ביום 20.4.1936 תקפו ערבים שיצאו משכונת מנשייה את השכונות היהודיות הסמוכות להם (נווה-צדק, שבזי, כרם התימנים), הציתו חנויות ובתים רבים ו-‏16 יהודים נהרגו ביומיים של פרעות.

בתאריך 25.4.1948, האצ''ל ריכז כ-‏600 לוחמים ותקף חזיתית את שכונת מנשייה מתוך מטרה להגיע לחוף הים ולנתק אותה מיפו. הערבים גילו התנגדות רבה והאצ''ל נהדף ברוב התקפותיו. בינתיים קידמו הבריטים, שעדיין שלטו ביפו, גדוד שריון ואיימו להפציץ את תל-אביב. כפשרה הוסכם שכוחות ההגנה יחליפו את כוחות האצ''ל (כיבוש יפו).

למרות ההסכם, למחרת בלילה תקפו כוחות האצ''ל שנית ולאחר מאמץ רב ואבידות רבות (32 לוחמים) הצליחו להבקיע את עמדות הערבים עד לשפת הים ולנתק את השכונה מהעיר. השכונה ננטשה ולבתים נכנסו במהירות עולים חדשים ממזרח אירופה שזה עתה הגיעו ארצה.

ביום 13.5.1948 נכנעה העיר יפו ורוב מוחלט של תושביה נמלט, דרך הים, ללבנון ולעזה .

כאמור אוכלסה השכונה על ידי עולים ממזרח אירופה, בעיקר מבולגריה ורומניה. הבתים בני ה-‏6 חדרים ששימשו משפחה ערבית אחת, חולקו עתה ל-‏6 יחידות דיור ואכלסו 6 משפחות עולים.

משפחתי עברה לגור בשכונה בשנת 1955. גרנו בבית מאורך אשר החל ברחוב ונסתיים בשפת הים. הייתה חצר לאורך הבית ובכל חדר חייה משפחה אחת. השירותים והמטבח נבנו בחצר מול הכניסה לבית ומזה מובן כי לסיר הלילה היה שימוש רב. הביוב זרם ''חופשי'' לשפת הים ומשם למים. בקיץ כאשר ירדנו מהחצר ישירות לשפת הים, שחינו בביוב שלנו. החצר הפנימית יצרה אינטימיות מסוימת בין המשפחות, דבר שחסר מאוד בימינו, אך גם יצרה מריבות לא מועטות.

כאמור החדרים היו גדולים וגבוהים. החדר ששימש אותנו למגורים היה בגודל 5 מטר על 5 מ' ובגובה 5 מ'. להחליף נורה היה מבצע מסוכן מאוד. הרחוב הראשי והמסחרי בשכונה היה רחוב מס' 12 הידוע - כיום כרחוב המרד. כל מה שחפצת מצאת ברחוב זה, כולל קולנוע קייצי בשם ''אביב''. את צרכינו התרבותיים סיפקנו בהליכה לקולנוע נוגה הידוע כיום כ''תיאטרון נוגה'', בקולנוע צליל הידוע כיום כ''מועדון התיאטרון'' ובקולנוע יפאור שהוסב מאוחר יותר ל''תיאטרון אלאהמברה''.

וכמובן, כל שבת למגרש הכדורגל ''באסה'' הידוע כיום כ''אצטדיון בלומפילד''. בשנת 1963 הוחלט להרוס את השכונה. הקרקע הייתה יקרה מדי והתושבים עניים מדי. לא היה הגיון לתת למעוטי יכולת כל-כך לגור על קרקע יקרה כל-כך. לפי מיטב זכרוני לכל תושב הוצע פיצוי כספי של 6,000 לירות.

בתחילה לא נטה אבי לעזוב, אך כאשר החלו אנשים לעבור מהשכונה וחדריהם נהרסו בכדי למנוע פלישה של אחרים הגענו למצב שחיינו, למעשה, בין עיי חורבות וזה ממש לא היה נעים.
בשנת 1966 עזבנו ועברנו לגור ברמת-גן.
לא הצטערתי על כך. השכונה מיצתה את עצמה.

---