הגיגים פוליטיים

ציפי ליבני תהיה ראש הממשלה הבאה של ישראל. יש הרבה סיבות לכך. די אם נתעכב על סיבה אחת טובה שהעלה נשיאנו, מר שמעון פרס: לא הוצעו מועמדים אחרים. נכון, יש מועמד שאינו יכול לכהן כראש ממשלה ויש מועמד של עורכי הסקרים. אבל מעשית - רק גברת ליבני הוצעה למשרה ולכן היא, כנראה, תכהן בה.

קלה הייתה דרכה של המועמדת לראשות הממשלה לכהונה הנכספת.
''נסיכת-ליכוד'' שלמדה במקומות הנכונים, את המקצוע הנכון (עריכת-דין), נתנה למדינה את הזמן הנכון במקום הנכון (''המוסד''), פרשה בזמן, השתלבה במפלגה והגיעה בשנת 1999 לכנסת. היא התבלטה בהופעתה הרעננה, בדימוי הממלכתי ובנחרצותה.

במהרה שולבה בתפקידים שונים בממשלה והימרה על האיש הנכון – אריאל שרון. עמידתה הנחרצת לצידו, יכולתה לפשר ולקשר בין מתנגדי ההתנתקות ותומכיה דחפו אותה לקדמת הבמה וכפסע היה בין מינויה למ''מ ראש הממשלה במקום אהוד אולמרט. תרדמתו הפתאומית של אריאל שרון ומינוי אולמרט לראש ממשלה זמני ולאחר מכן קבוע הפכו את ציפי ליבני למספר 2 טבעי, למרות הסתייגויות של אישים שונים כולל אולמרט עצמו.

ככל שאולמרט הסתבך יותר ויותר בפרשותיו, כך התבלטה יותר ויותר דמותה ה''מלאכית'' של ציפי ליבני, אך למרות האהדה הציבורית הרחבה היא לא העזה לעשות את הצעד המכריע ולמרוד באולמרט.
האם זו משמעת טבעית להיררכיה? אולי חוסר בטחון מסוים? ואולי בכל זאת פחד מפני הפסד כל הישגיה?

כמו בכל האגדות, כאשר הנסיכה בצרות, מופיע האביר על הסוס הלבן. מי אם לא אהוד ברק שהיה מוכן ''לאכול'' הרבה צפרדעים למען השותפות עם אולמרט, אך לא היה מוכן ל''בלוע'' את פרשת טלנסקי שבה, בפעם הראשונה, אולמרט (בעצת פרקליטיו) העדיף את ענייניו האישיים על ענייני המדינה (דחיית גביית עדות הנגד של טלנסקי). על כך דרש, במפגיע, אהוד ברק מאהוד אולמרט לערוך בחירות פנימיות במפלגתו לשם החלפתו באיש אחר.

אולמרט פרפר ופרפר, אך איום בעריכת בחירות מהירות הכריעו את הכף ונקבעו המועדים לבחירות הפנימיות במפלגת ''קדימה''. ניצחונה של ציפי ליבני לא הפתיע איש. מה שהפתיע היה ההפרש הקטן. אחוז ומשהו, כארבע מאות קולות.

פעם ראשונה נפגם מעטה ה''טפלון'' שכיסה אותה. הניצחון על חודו של קול העלה את ההשערה שאולי הציבור הרחב אינו יודע מה שיודעים האנשים במפלגתה. תוצאה זו בהחלט הורידה לה אופציית-פעולה אחת: בחירות מוקדמות. וכך חזרנו למגרש הישן והמוכר של הפוליטיקה המקומית שבה מככבים בין היתר מפלגת העבודה וש''ס.

אני מקשיב לפרשני הטלוויזיה הנפוחים (והנפוחות), למראיינות הקשקשניות של רשת ב' ולכתבים המדיניים בעיתונות ורווה נחת. סוף-סוף מישהו מתעלם מהם, לא מדליף להם, לא נותן להם שיחות רקע. הם פשוט לא יודעים מה מטרתו ומה כוונותיו של אהוד ברק בכל ההצהרות והצעדים שהוא עושה. ברק אינו מדליף לעיתונות, אינו מספר לחבריו במפלגה יותר ממה שהם צריכים לדעת, אין לו מקורבים ובכך כוחו. איש מודיעין לעילא ולעילא.

אהוד אולמרט חשש שברק יעשה לו ''חיים קשים'' עם ועדת וינוגרד, אך זה לא קרה. הוא לא האמין שדווקא ברק ייתפס לפרשת טלנסקי כדי להדיחו. זה היה כל כך בלתי צפוי לאדם ממולח כמו אולמרט שהוא לא הכין כל אמצעי התגוננות ונאלץ להיכנע לתכתיב. ברק תקף את ליבני, אנשים חשבו שהוא מעדיף את מופז. ניצחון של מופז היה גורם לקדימה להתפוגג, אך ספק אם לברק הייתה תועלת מזה. נהפוך הוא, ניצחון של ליבני היה מקטין את זליגת בוחרי ''קדימה'' לליכוד.

אז למה, בכל זאת הוא תקף את ציפורה?
לטעמי, להראות לה כי הוא אינו ''שבוי'' בידיה ועליה לעמול בכדי להשיג את תמיכתו.
''קשת-ההשגה'' הייתה תמיד ש''ס. ברק רצה להתחלף עימה בתפקיד. הוא הצליח. אלי ישי מצמץ ראשון ואמר לברק שהאחדות בימים אלו חשובה מכל.

ברק מבין שסיכוייו להיות ראש ממשלה בשש השנים הקרובות נמוכה מאוד. מה כן ניתן להשיג? השפעה ומעמד של ''האיש החזק'' והקובע במדינה. זה הרקע להתנהלותו הפוליטית, כולל פגישותיו התכופות עם ידידו-יריבו בנימין נתניהו.

לנתניהו הוצע להצטרף לממשלת חירום-אחדות והוא סרב, האם נהג בחוכמה?
נכון להיום, אילו היו מתקיימות בחירות, כנראה, שביבי נתניהו היה מגיע לעמדת ראש הממשלה. אך, כנראה שבחירות מוקדמות לא יתקיימו. לפחות לא בשנת 2009. לא בטוח שהסקרים של היום יהיו הסקרים של שנת 2010.

מנגד, הצטרפותו לממשלת חירום, נניח בתפקיד שר החוץ, הייתה מאפשרת לו להוכיח את יכולותיו המדיניות ולרכוש יוקרה רבה בארץ ובעולם. בתנאים מסוימים היו הוא וברק יכולים לנהל את המדינה ולהאפיל לחלוטין על ציפי ליבני. מי שעוקב אחר התנהלותו של נתניהו אינו מוצא בה שם חכמה פוליטית עודפת.

וכרגיל בסיומו של כל מפגש רציני יש תמיד קטע בידורי. ואת הקטע הזה, נותן לנו הפעם, מיודענו שאול מופז. חייל למופת, אך פוליטיקאי מצחיק. הוא קיבל קידום אדיר משרון שמינה אותו לשר הביטחון מיד עם פרישתו מהרמטכ''לות. לא פרש, יחד עם שרון, מהליכוד (יתכן שאם היה עוזב יחד עימו את הליכוד היה הוא הופך למספר 2 ולא אולמרט), התמודד שם על ראשות הליכוד, הזדנב מאחור, נטש את ההתמודדות ורץ לתפוס מקום ברשימת ''קדימה''. האמין שאולמרט ייתן לו את תיק הביטחון, קיבל את תיק התחבורה, היסס קמעא וכמעט הפסיד אותו לאחר.

בהתמודדות מול ציפי ליבני, לא התרשמתי שהאמין יותר מדי בניצחונו, ביאושו שלף את ''השד העדתי''. זה לא עזר לו. הוא רצה לפרוש כמו ''גבר'' - נוסח נתניהו – בשנת 1999 וברק – בשנת 2001. לקח פסק זמן, לחשוב ולעשות לביתו. לא חלף שבוע והוא חוזר. קצת קשה להתייחס ברצינות לאדם כזה.

אז מתי יהיו בחירות?
זה תלוי, אך ורק, בנאסראללה, אחמדינג'אד, הנייה וחבריהם. קודמיהם קבעו בעבר והם ימשיכו להכתיב את סדר היום המדיני של ישראל.
וחבל שזה כך.

---