רפורמה בחינוך עכשיו

לאור התפתחות המתוחכמת של הכלכלה הפך תפקידו המשמעותי של בית הספר ל''מכין'' את העובדים לקראת החיים הכלכליים במדינה. אולם, החינוך הציבורי בארה''ב הופך עד מהרה ל''סכנה ציבורית'', השם הידוע לשמצה של מערכת החינוך הציבורית בארה''ב בא במקום להיות מכשיר לפיתוח כפי שהיה מיועד מלכתחילה.

גם מדינת ישראל ''המחקה'' באופן כמעט מוחלט את ארה''ב, החינוך הציבורי בישראל, הופך ל''סכנה ציבורית'' כמעט כמו בארה''ב. על כך יעידו הכתבות באמצעי התקשורת המספרות השכם וערב על דקירות, קטטות, סחיטות, מכירת סמים ומה לא, שמהווה חלק ''בלתי נפרד'' כמעט מהווי החיים של בתי הספר בישראל.

נראה, כי הסיבה אותה ''מציעים'' לנו, למצב זה, נעוצה לטענת ''המומחים'' דווקא ב''העדר'' תקציבים, שכר נמוך וכל המשתמע מכך. כתוצאה מכך, אנו עדים תמיד כ''ריטואל קבוע'', שבתחילת כל שנת לימודים, מתכננים ארגוני המורים לשבות. זה נשמע כמעט זהה כמו להגיד שבספטמבר מתחילה שנת הלימודים.

למעשה, בעין ''בלתי מזוינת'' נראה כי השילוב שבין רפורמה כלכלית לרפורמה בחינוך הופך להיות מעין עובדה מוגמרת. כל פעם שהייתה נחוצה רפורמה כלכלית בעקבות קשיים כלכליים והשתנות מדיניות הכלכלית הציבורית, גררה אחריה הרפורמה הכלכלית רפורמה במערכת החינוך.

מערכת החינוך, הינה מערכת ''זוללת משאבים'', עתירה עבודה ובעלת ''תרומה בלתי נמדדת'' ובלתי ניתנת למדידה כלל. זהו למעשה פתח הויכוח הקיים בין המורים לבין הכלכלנים. הכלכלנים המבקשים ''דרך קבע'' לכמת ולהעריך את התרומה הפונקציונאלית של כל השקעה במונחים של תשואה, אינם יכולים לקבל את הגישה הלא רצינית של המורים הטוענים, כי אי לאפשר לכמת את מערכת החינוך ואת התרומה שלה. כאמור, נקודה זו מהווה ''שטח תקיפה'' ידוע עבור כלכלנים ומתכננים כלכליים אחרים, אשר טוענים במידה מסוימת של צדק כי שינוי מבני במערכת החינוך עשוי תמיד להניב חיסכון משמעותי בהרכב הוצאות המדינה.

התוצאה הבלתי נמנעת מגישתם הבלתי מתפשרת הן של המורים והן של הכלכלנים, גורמת להשתלטות הכלכלנים, אשר בעצם קובעים את מדיניות משרד החינוך, לפחות שולטים על הוצאותיו. כך, נמצא את הדילול במשאבים הגורם לעומס במספר תלמידים בכיתה הגורר את כל ''תחלואיה'' של המערכת לפחות לטענת המורים.

''ההשקעה בחינוך'', מהווה סלוגן ידוע בפיהם של המורים, כאשר כל כוונתם היא תשקיעו בנו, קרי, תעלו את שכרינו ואת תנאי עבודתנו. במיוחד כאשר אין להם כל צורך לעמוד בשום מבחן תוצאה. לא, זוהי איננה ביקורת על המורים ואיני מבקש להתנצח עימהם. פשוט העובדה כמעט ידועה כי הרפורמה בחינוך מופיעה גרוע בעולם, ואף בישראל היא מציגה הופעה עלובה במיוחד.

מכאן, להערכתי זה כמעט בלתי אפשרי לבצע רפורמה בחינוך מבלי להודות ראשית שישנה בעיה ושנית שזוהי בעיה ציבורית בעיקרה. זיהוי הבעיה כבעיה של הציבור עשויה להבטיח ''גישה ממלכתית'' לבעיה. זוהי איננה בעיה של המורים בלבד, אלא בעיקר בעיה של ההורים. לפיכך, נחוץ בראש וראשונה לשלב או לפתוח פתח לשילוב בין רפורמה חינוכית לרפורמה כלכלית שעליה שוקדים בדרך כלל מיטב הכוחות במשק.

למשל, השימוש שעושים בעלי עסקים מסוימים בממשל כדי לשפר את תנאיהם, אינו מוכר למערכת החינוך. אותם בעלי עסקים, משקיעים כספים רבים כדי לשדל את הממשלה לחוקק חוקים, להתיר הגבלים ולשמר את היתרון שלהם. לעומתם, אין למערכת החינוך ''שתדלנות חינוכית'' ולכן, איננה מניבה כל תוצאה.

אולם, ''אליה וקובץ בה'' כדי לערב את הכוחות במשק לטובת מערכת חינוך, נחוץ קצת יותר מאשר לקבוע בלא הגבלה כי ''אין אפשרות למדוד את הצלחת המערכת''. לטענתי, לא רק אפשר למדוד, ניתן לקבוע מטרות ויעדים, ואפילו להצליח בהם.

קל מאוד לנפנף את העשייה ביחס שאין אפשרות למדוד. זה מסיע למורה שלא לתת דין וחשבון על הצלחותיו ו/או על כישלונותיו. זה מהווה אמתלה קבועה למורה להתייחס למקצועו, כאל פרנסה בלבד. איני מאשים את כלל המורים כגוף אחד, וישנם כמובן גם כאלו וגם כאלו בכל קבוצה.

נקודת המפתח ברפורמה כלכלית היא המהירות. ככל שהמהירות במימוש הרפורמה תגדל כך הצלחת התוכנית תהיה תלויה. בתוכנית איטית יותר, יש אילוצים אשר יגרמו בסופו של דבר לכל תוכנית כלכלית להיכשל. זאת הואיל והסבלנות, האילוצים והלחצים המופעלים כנגד כוחות השינוי יגרמו לכל שינוי להיות מזערי וכך פחות ערך ובלתי משמעותי בעליל.

הבעיה ברפורמה חינוכית היא שמניחים כי הפתרון מצוי בהישג יד והוא מתבטא בעיקר ב''עוד מימון עוד מורים עוד שעות'' שלטענת ''המומחים'', יביאו לידי שינוי משמעותי. אולם, רפורמה כלכלית יכולה להיכשל הואיל ואיננה משתלמת בסופו של דבר. העלות מול התועלת מביאה לידי חוסר השפעה כתוצאה ממהירות התהליכים הנגדיים שכנגדם באה הרפורמה. הואיל והרפורמה החינוכית זהה, אזי יש להציע רפורמה דרמטית, מהירה וחדה, בעלת הגדרות ומאפיינים מובנים אשר מצביעים על עלות מול תועלת תוך בחינת צמתים בעייתיים ודרכים לטיפול בהם.

כדי לבצע רפורמה דרמטית שכזו, נחוצים שלושה משתנים עיקריים:

א. צמצום הוצאות שלא על חשבון התלמיד, ו/או בית הספר,

ב. הפעלת שיטת ניקוד למורה,

ג. העברת אחריות לוועד הורים היררכי.

שלב ראשון ברפורמה, היא צמצום הוצאות שלא על חשבון התלמיד, ו/או בית הספר. זאת ניתן לעשות אך ורק בעזרת שיטה אחת. פירוק מנהלת משרד החינוך. כיום, מנהלת משרד החינוך היא ''זוללת'' המשאבים הגדולה ביותר. אלפי פקידות, עוזרות, מנהלים בדרגות שונות, נהגים, משרדים ותקורות (שכירות, ארנונה, טלפונים ועוד), משרתים במערכת החינוך מבלי לתרום תרומה ישירה ו/או כל תרומה כלל. במקום מנהלת מסורבלת שכזו, מוצע להפוך את משרד החינוך למשרד לסרטיפיקציה – תיעוד. המשרד, יקבע בעזרת מומחים שלושה משתנים: תוכנית הלימודים המקובלת לקבל תעודה נתונה; יבנה, יערוך, ינהל ויבדוק את המבחנים הרלוונטיים לכל תעודה ותעודה וכן, ינפיק בסופו של דבר את התעודה האמורה.

לצורך זה, המשרד יהיה זקוק אולי לעשירית מכוח האדם והמשאבים בהם הוא משתמש כיום. בחישוב גס, זה יחסוך למדינה כמחצית מתקציב החינוך. כך, המדינה תעביר את החיסכון הזה, אל בתי הספר ואל התלמידים והמורים גופם.

שלב שני במקביל, כאשר למערכת יש את 75% מתקציבה מיועד אך ורק למסגרת החינוכית (ולא למסגרת הניהולית המסורבלת), ניתן היה לדרוש מכל מורה יעדי ביצוע נתונים. מורה שאינו עומד ביעדיו לא רק שיפוטר גם יעמוד מול תביעה. למשל, לא יעלה על הדעת כי תלמיד יסיים כיתה ו' מבלי שידע לקרוא ו/או לכתוב ו/או לעמוד בממוצע הישגים נתון. כיום, קל מאוד למורים לגלגל את מרבית האשם בבית ובהורים (כאילו שזוהי מנטרה מקודשת). יש לדאוג שמורה שעומד ביעדים ומעלה את הישגי תלמידיו יתוגמל בהתאם ולהיפך.

ניהול בית הספר והמערכת התפעולית תעשה על ידי ועד הורים של בית הספר המקומי, וניהול של כלל בתי הספר בישוב, ע''י לוועד הורים עירוני. כל הורי התלמידים יאוגדו בעמותה נתונה שתבחר אחד לתקופה את הועד המנהל. תפקיד הוועד המנהל להוות כתובת כוללת לכלל הביצוע האופרטיבי של בית הספר. כך, נפריד למעשה את בית הספר מהרשות המקומית הפוליטית בעיקרה אשר מנהלת בדרך כלל את מערכת החינוך באופן שאינו עולה בקנה אחד עם צרכיהם של התלמידים.

אומנם, תהיה כאן מעורבות פוליטית מסוימת. אולם, כאשר מעורבים הורים שונים במערכת, יש לשער כי לוועד המנהל יבחרו אותם אנשים כישרוניים יותר מאשר אלו המנהלים את המערכת מטעם. לא, זוהי איננה ביקורת גורפת על כלל מנהל החינוך בישובים. אשר חלקם אני מאמין עושים מלאכתם נאמנה. אולם, כטענת ג'ון סטוארט מיל, חוזק השרשרת נמדד אך ורק ב''חוליה החלשה'' שלה. לפיכך, מספיק שרק חוליה אחת חלשה והרי כל השרשרת כולה אינה טובה.

כמובן, נחוצה תוכנית פעולה מדויקת שהיריעה שלהלן לא מספיקה. תוכנית שכזו תעלה בהכרח את רמת החינוך בישראל. תהפוך אותו למצוין לכלל (ולא רק ליחידי סגולה) תעלה את רמת ההוראה (בהוצאות הקיימות) תעלה את רמת ההשקעה בתלמיד ובמורה ותגרום לנהירה של מורים מוצלחים יותר למערכת מטיבה שכזו.

לדעתי עם תוכנית כזו ''בא לציון גואל''.

---