(ויגש סח) מערכת החינוך בישראל – חלום ושברו

המנהיגות, היא חפה מכל אחריות; התלמידים לא בסדר, ההורים, המורים, רק לא ראשי המערכת. הם תמיד בסדר. הם עושים ככל יכולתם, אבל יש בעיה של תקציב אז הם לא אשמים.

לאחר למעלה משישים ימי שביתה, מתוכם יותר מארבעים ימים שבהם היו אמורים ללמד, המורים אמורים לשוב לכיתות הלימוד בצו בית משפט, או אולי בהסכם חדש. לא בטוח שכולם ישובו לכיתות וגם אם כן, לא בטוח שיהיה להם מה לעשות שם, כי ההורים עוד לא אמרו את דברם. האמת, לא קשה להבין את תיסכולם של המורים וגם של ההורים. יש להניח שגם התלמידים מתוסכלים מהמערכת המכונה משום מה 'מערכת החינוך', אלא שלהם אין כל כך כלים ללחוץ לשינוי ולכאורה גם אינם בוגרים מספיק כדי למקד את טיעוניהם. וזהו מוקד הבעיה, מיקוד הטיעונים.

לא נמחזר כאן את מה שכתבנו בעבר אודות הנושאים לשיפור שהעלו המורים ואת חוסר התוחלת שבמאבקם. גם רבים אחרים התייחסו לכך אם כי לענ''ד, רק בודדים העזו ללכת עד הסוף בחשיבה אודות השיפור הנדרש בחינוך. כולם עוסקים בעניינים הטכניים שעם כל חשיבותם, אין בהם כדי לרפא את תחלואי החינוך אצלנו. וכאן אין אנו מתייחסים לתחלואי מערכת החינוך אלא לתחלואי החינוך. את תחלואי מערכת החינוך צריכים לרפא, אבל ביחד עם החולאים של המערכות האחרות. ליתר דיוק, ריפוי החלקים האחרים של המערכת, שכן נגעיה של מערכת החינוך אינם שונים מהותית מנגעיו של כל חלק אחר במערכת הכוללת ששמה מדינת ישראל, וגם הריפוי חייב להיות כולל.

ואם כבר הזכרנו את ישראל, השבוע אנחנו קוראים בתורה על האיחוד המחודש של בית ישראל. עשרים ושתים שנה לאחר שיוסף נעלם מבית אביו, הוא מתוודע לאחיו כאשר הוא כבר משנה למלך מצרים, ומאיץ בהם לשוב לארץ כנען ולהביא את האבא למצרים, אל יוסף (בראשית מ''ה): ט מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹקִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד. י וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ; וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ, וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. יא וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב: פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ, וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. לכאורה, היעדרותו הממשכת של יוסף מבית אביו, שורשה טמון בכישלון חינוכי מהדהד של יעקב; האחים מכרו את יוסף בגלל קנאה שהתפתחה לשנאה עזה. לכאורה, מה יותר כישלון חינוכי מזה?

אמנם כישלון חינוכי, אבל לא כזה מוחלט. העובדה שיוסף אינו מתנקם באחים שהתנכלו לו והוא אף גומל להם טובה תחת רעה, אומרת שיש כאן הצלחה חינוכית למופת. אולי היה כישלון נקודתי, התנהגות שעוררה קינאת אחים, אבל בגדול, מדובר בהצלחה חנוכית מופתית. והשאלה היא כיצד מגיעים להצלחה כזאת? מהו הסוד החינוכי של יעקב אבינו, שבזכותו זכה לכך ש'מיטתו שלמה', כלומר כל בניו מוצלחים וממשיכים ללכת בדרכו? אולי אם נצליח להשיב על כך, נצליח גם לחקות את ההצלחה. אולי אפילו נצליח לצקת תכנים חינוכיים ראויים אל תוך תוכנית הלימודים האנטי חינוכית שיש לנו כיום, וכך להעניק לילדינו חינוך ראוי שימנע את האשמתם בבורות ובריקנות רעיונית בשלב מאוחר יותר.

בפרשת השבוע, התורה מגלה לנו את הסוד החינוכי של יעקב אבינו; לאחר שהאחים מתאוששים מההתוודעות המדהימה אל יוסף, הם יוצאים למסע לארץ כנען אל יעקב אביהם, וכאן מתחיל להתגלות הסוד החינוכי: כה וַיַּעֲלוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן, אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. כו וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם. כז וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. כח וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת. קודם (בפסוק כ''ו) הוא לא מאמין להם וזה טבעי. אחר כך (בפסוק כ''ז) הוא כן מאמין; מה גרם לו להאמין בכל זאת?

הוא קיבל הוכחות, אומר המדרש (תנחומא): כיון שראה יעקב את העגלות, מיד ותחי רוח יעקב אביהם. סביר להניח שיעקב לא חשב שבניו אירגנו לו איזו מתיחה תפלה בדיווח שעוֹד יוֹסֵף חַי, אבל אולי חשש שמישהו התחזה ליוסף והטעה אותם. אולם כאשר ראה את העגלות ששלח יוסף, לכאורה בלי שום צורך, כי לא חסרו ליעקב אמצעי תחבורה כידוע, זה הזכיר לו את הנושא האחרון בו עסקו בלימודם המשותף, בטרם נעלם יוסף, פרשת עגלה ערופה. כלומר, האב למד עם בנו פרשיות בתורה שעדיין לא ניתנה בכתב, אבל דיניה היו ידועים לו במסורת שבעל פה. הסוגיה האחרונה שלמדו ביחד, שימשה כעת סיסמת זיהוי בין האב לבנו האובד. מכאן לומד המדרש כי יוסף המשיך לעסוק באותן סוגיות שלמד עם אביו, וזהו הבסיס החינוכי שלו.

דרושים: נוטלי אחריות

מהיכן למד בעל המדרש שיעקב נהג ללמוד עם בניו סוגיות שונות בכלל, ובפרט מניין לו שסוגיית עגלה ערופה היתה האחרונה שלמד עם יוסף? על החלק השני של השאלה קל לענות; הרי יוסף שלח לו עגלות שהיו לכאורה מיותרות. וביחד עם הדברים שציטטו האחים מיוסף, זה מה ששיכנע את יעקב שמדובר אכן בבנו יוסף, ולא במתחזה. את העובדה שיעקב נהג ללמוד עם בניו סוגיות שונות, לומד המדרש מפסוק הכתוב בהמשך הפרשה (פרק מ''ו): כח וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן. את השליחות הזאת מסביר המדרש כך: להתקין לו בית תלמוד, שיהא מורה שם הוראה; שיהא מלמד את השבטים. שאחרת, אין להבין מהי השליחות שהוטלה על יהודה שנשלח כחלוץ לפני כל המשפחה.

ועדיין צריכים להבין מה הקשר בין פרשת עגלה ערופה, הסוגיה האחרונה שלמד יעקב עם יוסף, לבין הסיפור בכללותו, וגם מה הקשר לתחלואי החינוך אצלנו? זה שיעקב למד עם בניו סוגיות שונות, נו טוב הוא היה ''דתי'' ולמד עם בניו עניינים של דת. מה זה קשור אלינו, ולמערכת המתיימרת להעניק חינוך ממלכתי, בלתי דתי במוצהר? אולי אם נתבונן מעט באותה סוגיה, נצליח למצוא תשובות לשתי השאלות, ואולי אף נגלה כי במפתיע, תשובה אחת עונה על שתי השאלות, כדלהלן:

סוגיית עגלה ערופה (סוף פרשת שופטים, דברים כ''א) דנה באירוע מאד קיצוני (שאצלנו הוא הפך כמעט לשיגרה, ר''ל): א כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. מה עושים עכשיו, מזעיקים את המז''פ לפתוח בחקירה שאולי מתישהו תוביל למשהו? כן ודאי, אבל קודם נוקטים כמה מהלכים קצת משונים: ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל. את העגלה הזאת עורפים בנחל לעיני עם רב שבראשם הכהנים והלויים. לא נתעכב כעת על כל המשמעויות של הפעולות שעושים שם; נביא רק חלק, מה ששייך לענייננו.

ו וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל--יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. כנראה מכאן בא הביטוי רוחץ בנקיון כפיו, כי בהמשך הטקס הזקנים גם אומרים את זה בפירוש: ז וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. מדוע הם צריכים להכריז דבר כזה? מישהו העלה חשד שהם הרוצחים, חלילה? הרי מדובר בזקני העיר שהם הם מנהיגי העיר, אז למה שיכריזו יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה? והם גם מוסיפים: וְעֵינֵינו לֹא רָאוּ. מה זה אומר, שהם לא היו עדים לרצח?

כאמור, לא נוכל להתעכב כאן על כל הפרטים, אבל חז''ל אומרים לנו כי הזקנים מכריזים שאפילו במחדל לא היתה להם שותפות ברצח. אף אחד לא חשד בהם שרצחו, אבל אולי לא מילאו את תפקידם כראוי בדאגה לסידורי הביטחון, או אולי התעלמו מצרכיו של עובר אורח, שכעת הוא החלל המונח לפניהם? הם מודיעים כי לא זה ואף לא זה. הם פשוט לא היו מודעים לקיומו של אותו עובר אורח, ולכן לא נקטו צעדים לשמירה על בטחונו. רק לאחר הכרזה זו הם מתפללים: ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; והתורה מבטיחה כי תפילתם תיענה: וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם.

מה שמלמדת אותנו פרשת עגלה ערופה, זה שתפקידה של המנהיגות הוא לקחת אחריות אפילו על אירועים שלא היתה לה שום ידיעה לגביהם בשעת התרחשותם. זו נטילת אחריות לשם תיקון לעתיד, לא לענישה על העבר. בסיפור של יוסף ואחיו, כל אחד לוקח אחריות על חלקו בפרשה וכך מתאפשר האיחוד המחודש של בית יעקב. ואצלנו?

אצלנו אין מי שלוקח אחריות. אפילו אם היה מודע לסכנה, ואפילו אם יזם את המהלך שסיכן, ובסופו של דבר אף נטל חיי רבים, הוא אף פעם לא אחראי ובטח לא אשם. אזרח כי יסכן את חיי זולתו במעשה או במחדל, יועמד לדין ואף ייענש. כך בענייני ביטחון וכך בענייני חינוך. המנהיגות, היא חפה מכל אחריות; התלמידים לא בסדר, ההורים, המורים, רק לא ראשי המערכת. הם תמיד בסדר. הם עושים ככל יכולתם, אבל יש בעיה של תקציב אז הם לא אשמים. כמה חבל שהמורים וגם כל האחרים אימצו את הטיעון השקרי הזה. כי האמת היא שהבעיה היא רעיונית ערכית, כנ''ל.

רק כאשר נלמד לקחת אחריות, נוכל גם לחנך לאחריות וכך יהיה טוב לכל היהודים.

---