במאמרו על הבעיה הפלשתינאית , חברנו היקר יורם המזרחי, ירה לחלל המדיה טיל-אתגר אינטלקטואלי, שמחייב תגובה מעמיקה, מצד כל אחד מאתנו שהבעיה הפלשתינאית מעניינת אותו. ולכן במקום להגיב, בחרתי להרחיב את היריעה במאמר תומך.
הכל החל במכתב ששלח הלורד הרברט סמואל לממשלת בריטניה ב-1915. הלורד היהודי (שמאוחר יותר היה הנציב העליון הראשון בארץ-ישראל) היה אז בתפקיד מיניסטריאלי זוטר, The President of the Local Government, משהו מעין יו''ר מרכז השלטון המקומי. בימים ההם, מלחמת העולם הראשונה בעיצומה, האווירה בבריטניה היתה, שהאימפריאליזם הבריטי נמצא בדעיכה מהירה. על רקע זה הציע הלורד סמואל לממשלתו שליטה יהודית בארץ ישראל שתפעל במערכת יחסים מיוחדת עם ממשלת הוד-מלכותו. הקמת ישות יהודית בארץ ישראל, תחייב נוכחות צבאית בריטית מתמדת, כדי להגן עליה. בכך תוכל בריטניה לתת זריקת חיים להמשך שליטתה הקולוניאלית.
על רקע זה החלו דיונים בתוך התנועה הציונית, לבוא בדברים עם ממשלת בריטניה, לדון על עתיד העם היהודי. היו שתי אסכולות בתנועה הציונית. האחת, ההרצליאנית, שתבעה לדרוש מדינה יהודית. השניה, בראשות מקס נורדאו, שהמציא את המושג הגרמני Heimstatte בית לאומי במקום מדינה. נורדאו סבר אז שעדיף ללכת על ''המצוי'' ולא על ''הרצוי'', כדי לא לעורר פרובוקציות אצל הסולטן התורכי מחד, ואצל הערבים מאידך. צריך לזכור שבאותה תקופה היו בארץ כ- 65,000 יהודים מסך כולל של 700,000 תושבים. האנגלים הלכו על הרעיון, כיון שסברו שאין סכנה לכינון ''מדינה''. כי למדינה דרושים שני מרכיבים חיוניים: טריטוריה ואוכלוסיה. ושני אלמנטים אלה חסרים ליהודים. ואכן, זה היה הכיוון שהתנועה הציונית אמצה אותו. כאשר הביצוע הופקד בידי אסכולת מנצ'סטר, שחיים וייצמן עמד בראשה. ומכאן צמח המכתב ששלח ארתור ג'יימס בלפור ללורד ג'יימס רוטשילד, הידוע יותר כהצהרת בלפור (1917).
במקביל, השריף חוסיין ממכה, האבא של המלך עבדאללה (ירדן) והמלך פייסל (עירק), ניהל חליפת מכתבים עם הנציב העליון הבריטי במצרים (1915) שבהם הציע השריף חוסיין להנהיג את המרד הערבי הגדול נגד האימפריה העותומאנית, ובתמורה בריטניה תסייע לו להקים ממלכה ערבית מאוחדת. יצויין, כי גם בלפור וגם סיר הנרי מקמהון (הנציב הבריטי בקהיר) לא התחייבו בכתובים למכותביהם, כי בריטניה תסייע להקים מדינה. אלא, ממשלת הוד מלכותו תקדם בברכה רעיון של... בית לאומי ומדינה ערבית.
על סמך התפתחויות אלה, נפגש הנסיך פייסל עם חיים וייצמן בעקבה, ושם נחתם הסכם לשתוף פעולה בין הממלכה הערבית של חג'אז לבין התנועה הציונית (1919). בסעיף 3 של ההסכם נאמר: ...כאשר ייקבעו החוקה והמינהל בפלשתינה, ההבטחות הבריטיות מ-1917 יקבלו את מלוא תשומת הלב (במאמר מוסגר נציין, כי המלך חוסיין התעקש לקיים את טקס חתימת הסכם השלום ליד עקבה, כי הוא ראה בזאת המשך להסכם הראשון בין השושלת ההאשמית לבין היהודים).
מאז בואו של האמיר עבדאללה לרבת עמון, הוא לא הסתיר את מאוויו לגבי חלום ''סוריה רבתי'', ולכן הוא רואה ברבת-עמון תחנת ביניים בדרך לדמשק. המזרח הערבי חולק ופוצל ע''י המעצמות במסגרת הסכם בריטי-צרפתי הידוע בשם ''הסכם סייקס-פיקו''. אבל האמיר עבדאללה כערבי-בדווי היה בעל אמונה שהסכמים יש לכבד, הוא המשיך להאמין כי בריטניה תסייע בידו להגיע לדמשק, אבל צריך לחכות לשעה המתאימה. הפלשתינאים, שראו עצמם ערבים סורים, פלסטין נחשבה אז כדרום סוריה, או סוריה הדרומית ראו את היהודים ורצו גם הם מדינה משלהם – אבל שהערבים האחרים יעשו זאת למענם (ממש כמו בימים אלה שערפאת מבקש מן האו''ם התערבות בינלאומית).
מלחמת 1948 נכפתה על האמיר עבדאללה, כשם שהיא נכפתה עלינו. גם עבדאללה וגם בן-גוריון לא רצו מלחמה. את המלחמה יזמו מדינות ערב נגד עבדאללה באופן אישי – כל מדינה וסיבותיה. ראוי לציין, כי האמיר עבדאללה היה מנהיג טבעי מלידה, ובהשוואה לראשי ממשלות ערב אז, שהיו דמויות חוורות, עבדאללה היה בעל אישיות כריזמטית בולטת. היו לו תומכים רבים באזור ''הסהר הפורה''. לחלום שלו על ''סוריה הגדולה'' היו הרבה שותפים גם בסוריה עצמה. המפלגה העממית הסורית הגדולה בראשותו של אנטון סעדה, גם היא אמצה את הרעיון, אבל לא כממלכה, אלא כרפובליקה. אבל רבים בצבוריות הסורית העדיפו את צורת השלטון המוכרת להם – שבראשם יעמוד מלך. התמיכה הגדולה בעבדאללה הרתיעה את ממשלות ערב.
ממשלת סוריה לא רצתה להבלע תחת חסותו של עבדאללה. סעודיה חששה שמדינה ערבית גדולה וחזקה בגבולה הצפוני, תבוא אתה חשבון על גירוש ההאשמים מחג'אז. מצרים פחדה לאבד את מנהיגות העולם הערבי – במקרה שתקום ממלכה ערבית גדולה בגבולה המזרחי. עירק רצתה גם היא חלק בשלל – מוצא לים התיכון. הערבים העריכו את ישראל כטרף קל מבחינה צבאית – לישראל לא היה צבא גלוי, והם לא ידעו על הארגון הצבאי הנסתר שהיהודים הכינו בסתר: ''ההגנה''.
לכן החשש הגדול ביותר של מדינות ערב היה, שכיבוש פלשתינה בידי הלגיון הערבי (הלגיון הערבי היה הצבא הטוב והמאומן ביותר מבין צבאות ערב – ובראשו עמד רמטכ''ל בריטי, ג'ון גלאב באשא), יהווה צעד מכריע לקראת הגשמת חלומו של עבדאללה: סוריה הגדולה.מצרים החליטה לפעול בחסות הליגה הערבית. העילה היתה מדינת היהודים, אבל המטרה היה האמיר עבדאללה. הליגה הערבית מינתה את האמיר עבדאללה, כמפקד צבא ההצלה, אבל בפועל לא העמידה לרשותו כוחות ולא ניתנו לו כל סמכויות. עבדאללה פלש לארץ-ישראל בתאום עם ממשלת בריטניה – הוא התחייב לכבוש אך ורק את השטחים שהוקצו לערבים. וכאשר הוא גילה את התרמית הגדולה שעשו לו מדינות ערב, הוא איפשר לצה''ל להכות את המצרים ולרדוף אותם אל תוך סיני עד אל-עריש. הוא לא ניצל את דלול הכוחות שלנו במרכז עקב ''מבצע עובדה''.
עם סיום מלחמת 1948 סיפח עבדאללה את הגדה המערבית לשליטתו והכריז על הנסיכות כ''הממלכה הירדנית ההאשמית''. וזו היתה טעותו הגדולה ביותר. אילו היה מכריז על הקמת
הממלכה הפלסטינית ההאשמית, הוא היה עונה בכך על מאווייהם הלאומיים של הפלשתינאים. אבל הוא לא עשה זאת, כי הוא עדיין האמין בסוריה הגדולה.
מאחר שהפלשתינאים נחשבים ע''י גורמים ערביים רשמיים ''הכדורגל של המזרח התיכון''. כל מי שרוצה יכול להסיתם ולהפעילם, מכאן גם בא הביטוי ''מעאהום מעאהום, עליהום עליהום''.הם משנים כיוון בהינף של סיסמה. או כמו שאמר לי קצין מודיעין מצרי בכיר: ''כלמה תגיבהום וכלמה תוודיהום'', דהיינו, מלה אחת מביאה אותם, ומילה אחת שולחת אותם. מצרים החלה להסית נגד המלך הירדני החדש – כי הוא היה המנהיג הערבי היחיד שראה בהסכם שביתת הנשק, כצעד חיובי לקראת הסכם שלום. השושבין הראשי שלנו לשיחות שביתת הנשק היה אליהו ששון עליו השלום.
בספר זכרונותיו אומר המלך עבדאללה: ''מלחמה ושלום, שני עניינים שהאנושות מביאה על עצמה לסירוגין עד סוף כל הדורות. כשם שעונה תבוא אחרי עונה, קיץ וסתו, חורף ואביב; כשם שהבוקר יבוא אחרי הלילה, זהו הסדר האלהי. החכם מבחין בסכנה ומתמודד אתה בכח ובתחבולה. אבל מי שאינו מוכן למלחמה, או אינו מוכן לשלום, ייחשב כמי שמחכה לצאת נשמתו מגופו'' (עמוד 242). נא השוו עם שלושת ה''לאווים'' של חרטום ביוזמת נאצר.
בהסכם שביתת הנשק (1949) ויתר המלך עבדאללה על המשולש הערבי בשרון, כדי שישראל תוכל להפעיל את מסילת הברזל לחיפה; כמו כן הוא ויתר על אום אל-פחם ובנותיה, כדי לאפשר לנו להשתמש בכביש ואדי ערה, בין חדרה לעפולה. כי הוא רצה שלום. כאשר טוב לשכני טוב גם לי – זה היה המוטו שלו.
אחרית דבר, אישית מאד הצטערתי על כך שהסכם לונדון (1982) בין המלך חוסיין לבין שמעון פרס טורפד על ידי יצחק שמיר. כזכור פרס, לטענת שמיר, ניהל את המגעים עם המלך הירדני מאחורי גבו של ראש הממשלה. וזאת שמיר לא יכול היה לסבול.
המלך חוסיין היה אחרון אנשי החזון בשושלת ההאשמית. אילו אחיו היה נשאר, אפשר שהעניינים היו ממשיכים להתנהל בינינו לבין ירדן באותה מגמה. אבל מרגע שהבן האנגלי המהולל שלו ירש כסאו, לא נראה לי שיש לנו אופק מדיני משותף.
אחרי הכל, היה לנו ענין בשלטון חזק של השושלת ההאשמית. שכן היא ידעה שקיומה תלוי בנו וכי בלעדינו אין לה אחיזה במציאות. זו הסיבה שהריצה את המלך חוסיין לגולדה מאיר, להזהיר אותה מפני מלחמת יום-כיפור. ולכן היא פעלה כדי שיהיה שקט בגבולנו המשותף.
גורם חיובי נוסף הוא טיב האנשים שהפעילו את המשטר, עם נורמות שלטוניות שלפלשתינאים לא יהיו אפילו בעוד דור.
אבל מסתבר שהיהודים בישראל הם עדיין אחת מקהילות אשכנז, אינם יודעים איך לנהל מדינה. הכל חישובים של קואליציה כדי לשמר את השלטון. אם במצב של מלחמה יו''ר ועדת החוץ והבטחון של הכנסת תוקף את שר הבטחון על מדיניות הבטחונית של הממשלה – אנא אנו באים ? לא ידענו לעשות שלום עם מצרים,ואין אנו יודעים לעשות זאת עם הפלשתינאים. למנחם בגין לא היתה התבונה המדינית לומר לסאדאת: אתה רוצה את כל סיני? אז בתמורה אתה תכיר בירושלים כבירת ישראל (אם אין עד היום שגריר מצרי בישראל, הסיבה לכך שהמצרים אינם רוצים להגיש את כתב האמנה שלהם במשכן נשיאי ישראל בירושלים. גרוע מזה. כאשר חצי מסיני עוד נותר בידינו, יכולנו ללחוץ על סאדאת לוותר על 200 ממ''ר בטאבה – אחרת לא תקבל את סיני. למצרים היה מספיק שכל לא לעורר את ענין טאבה עד גמר הנסיגה.
אנחנו עדיין פוחדים מן הצל של עצמנו. צריך לכבוש את מתחם הרשות ברמאללה. להעיף את עראפאת מכאן. לנהל מו''מ עם המלך עבדאללה השני שיקבל חזרה את השטחים. באם יסרב ? להתחיל לפעול למען הקמת מדינה פלשתינאית משני עברי הירדן. אבל לשם כך, דרוש מנהיג מסוגו של בן-גוריון עם xxxxx כבדות.
לפיכך יורם יקירי, אני מסיר את הכובע לפניך על מה שהצעת במאמרך.
הממלכה הפלשתינאית ההאשמית
