יאיר עברון, צרף ''פתח דבר מיוחד'' למהדורה הערבית של ספרו ''
השואה, התקומה והנכבה''. לא קראתי את ספרו, ותגובתי מתייחסת רק לפתח הדבר שפורסם במוסף ''תרבות וספרות'' מן ה-25 באפריל.
עברון מודאג, בצדק, ממערכת היחסים שבין היהודים לערבים-הפלסטינים בישראל. הוא מאמין כי ''הדרך לפיוס אמיתי תושג רק כאשר הישראלים ידעו ויכירו בפשעים שביצעו ב-1948ואלו הפלסטינים יכירו במשמעותה המתמשכת של השואה בחברה הישראלית''.
אני מסכים עם עברון בחשיבות של עצם העלאת הבעיה ובצורך לחפש לה פיתרון, עם זאת, אינני מסכים עם ''הדרך לפיוס האמיתי'' המוצעת על ידו:
- אינני בטוח כי בהתייחסו ל''משמעות השואה'' מבינים עברון ואנוכי (ודומני כי הרוב המכריע בקרב תושבי ישראל היהודים) את אותו הדבר. בהקשר ליחסינו לפלסטינים ולעולם הערבי, מה שמציק לנו איננה השואה שהייתה לעם היהודי, על כל זוועותיה, אלא החשש משואה חדשה, החשש מחיסולה של המדינה היהודית.
- עברון תובע מאתנו, היהודים-הישראלים להכיר ב''פשעים'' שביצענו במהלך מלחמת 1948, בביצוע טיהור אתני. זוהי הצגה מעוותת של המלחמה שהייתה. אם מתייחסים ל-1948, הייתי מצפה מן הערבי הפלסטיני להכיר באחריותו שלו למלחמה שפרצה, לדחיית תוכנית החלוקה ולסירוב להשלים עם ישות מדינית יהודית בארץ-ישראל.
- מלחמת 1948 לא פרצה בשל כוונה יהודית לבצע טיהור אתני. היא פרצה משום שהיהודים בארץ-ישראל הותקפו ולחמו על נפשם. אילו, חלילה, הובסנו אנו במלחמה זו, חוששני כי התוצאה הייתה ''טיהור אתני'' חמור פי כמה...
חגיגות יום העצמאות, מיחד גיסא והאבל הערבי ביום הנכבא, מאידך גיסא, יוצרים מציאות קשה, אשר טרם מצאנו – היהודים והערבים - דרך איך לחיות ולהשלים את הסתירה הקוטבית שביחסנו כלפיה. כאן נדרשת ההבנה וההשלמה משני הצדדים – אנו, היהודים בישראל חייבים להבין את הכאב הפלסטיני של התבוסה צבאית, של אבדן השטח, של גירוש ושל מאות אלפי פליטים שאינם יכולים לחזור לבתיהם. ואלו הערבי חייב להבין את המשמעות שלנו, של עם שחזר למולדתו ההיסטורית וזכה בעצמאות מדינית לאחר 2000 שנות גולה, גם אם הוא זה שנדרש לשלם את המחיר.
ולבסוף, חוששני כי בעיית החיים המשותפים של יהודים וערבים בישראל איננה קשורה לעבר, למלחמת 1948, אלא דווקא למציאות של היום, לקיפוח האזרח הערבי ע''י המדינה ומוסדותיה, וליחס המפלה של הישראלי היהודי כלפי עמיתו הישראלי הערבי, בכל תחומי היום יום.
מכתב לקורא הערבי
