לפני שבוע התייחסתי כאן לסקר שערך ה-BBC ב-22 מדינות בעולם ומצא את ישראל חולקת את המקום השלישי (יחד עם צפון קוריאה) ברשימת המדינות הדחויות ביותר. מקום ראשון באותו סקר תפסה איראן.
חוששני כי אילו נערך סקר זה היום, לאחר נאומי
רוהני ו
נתניהו בעצרת האו''מ, הייתה איראן מאבדת את הבכורה ומעבירה מקום 'מכובד' זה לישראל.
אותי זה מדאיג. מקומנו בסקר דעת הקהל העולמית איננו פחות חשוב ומאיים על עתידה של ישראל מן הגרעין האיראני או מן הבעיה הפלסטינית.
עד כאן לסקר ונעבור לעיקר, לקונספציה.
מאז הבחירות לנשיאות איראן מנסה טהראן להפגין פנים חדשות, גישה שונה ומדיניות גמישה.
אני מזדהה עם הצורך בתגובה זהירה, תגובה המאמצת עמדה של 'כבדהו וחשדהו', יחד עם זאת אני מסתייג מעמדה הקובעת מראש שאיראן לא השתנתה וכי המשטר הקיים שם לא יוכל להשתנות גם בעתיד.
ההוכחות שהעלה ראש הממשלה, הוכחות המציגות את מזימותיה השטניות של איראן, התייחסו כולן לתקופה שקדמה לפניה החדשים של איראן. זה משרת אולי – ואני מטיל ספק בכך – את ההסברה הישראלית, אולם זה מצביע על דבר מסוכן פי כמה – ישראל של נתניהו נעולה על 'קונספציה' והיא אטומה לכל אפשרות של בחינה אובייקטיבית כלום קונספציה זו עודנה שרירה וקיימת.
בימים אלה ציינו 40 שנים למלחמת יום הכיפורים. אלמלא הקונספציה הצבאית, ייתכן וניתן היה לתת לצה''ל התרעה במועד ולשנות את מהלך המלחמה ותוצאותיה. אך לא פחות חשוב מכך – אלמלא הקונספציה המדינית אפשר היה למנוע את המלחמה.
לאחר מלחמת 67', ההנהגה המדינית, וחלקו המכריע של העם בישראל, היו שבויים בקונספציה שהעולם הערבי נחוש בדעתו להשמיד את ישראל, ולא חשוב מה יאמרו ולא חשוב מה יציעו מנהיגי ערב - אין להאמין להם.
ב-1 בספטמבר 67' נסתיימה ועידת חארטום, ועידת ראשי מדינות ערב שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים. אנו בישראל הגדרנו ועידה זו כוועידת 'שלושת הלאווים', ועידה בה העולם הערבי הכריז על ''לא שלום, לא הכרה ולא מו''מ עם ישראל''. התקשורת הזרה, לעומת זאת, סיקרה את הועידה לגמרי אחרת – ''דיונים מציאותיים ביותר, צעד צנוע לקראת שלום, ומצריים מדברת ברורות על הסדר מדיני''.
אנו יודעים היום, מפרסומים רבים שנחשפו מאז, כי היה בסיס חזק ומציאותי לפרשנות הזרה של אז, בה בעת הייתה גם הצדקה להערכה הפסימית והקשה שלנו את הועידה.
המחדל שהיה אצלנו – המודיעיני והמדיני – היה בחוסר הנכונות לבדוק ולתת סיכוי גם להערכה החיובית והאופטימית.
העולם הערבי שינה אז עמדה לא מאהבת ישראל אלא כתוצאה מהלחץ הקשה שנוצר בעקבות המלחמה. רוהני נבחר לנשיא ע''י העם באיראן לא במטרה להונות את ישראל והעולם. בחירתו היא ביטוי אמיתי למצוקה הקשה השוררת במדינה.
אינני מצפה מישראל שתסיר את חשדותיה. אני מצפה כי תבדוק בכנות גם את האופציה ההפוכה, את האפשרות שהסנקציות הכואבות כל כך המופעלות כנגד איראן, אולי, רק אולי, משיגות את מטרתן.
האומנם שוב קונספציה?
