כמה הערות לא משפטיות

לקריאה נוספת:
הכרעת הדין המאמר המקורי

כפי שתראו בהמשך, במדינת ישראל מתיחת ביקורת על עובדי ציבור, גם אם הביקורת נכונה, היא עברה פלילית. לעומת זאת נדמה לי שלעת עתה לכאורה עדיין קריאת ביקורת על עובד ציבור שכתב מישהו אחר אינה עברה פלילית.

לכן, מי שמוכן להסתכן בקריאת ביקורת נכונה על עובדי ציבור למרות החשש להרשעה פלילית בעקבות הקריאה מוזמן להמשיך בקריאת המאמר.

בכסליו תשס''ה כתבתי באתר מנהיגות יהודית, שהייתי אז עורכו, מאמר נגד הרב ישראל וייס, הרב הצבאי הראשי דאז.

בעקבות המאמר הוגשה נגדי תביעה על העלבת עובד ציבור. בשבוע שעבר הורשעתי. סיקורים על ההרשעה ניתן לראות כאן: הארץ, הקול היהודי, פא''צ, ערוץ 7.

אסכם כאן בכמה הערות לא משפטיות את המשפט.

א – אמיתות הדברים
השופטת לא חלקה על נכונות הדברים שבמאמר. טענתה היא שגם אם הדברים נכונים, הרי כיון שהרבצ''ר נעלב יש להרשיע. אמור מעתה שאם נפגשת בעובד ציבור שאינו ממלא את תפקידו אסור לך לכתוב זאת משום שאם העובד ייעלב מדבריך הנכונים תורשע בהעלבת עובד ציבור. מעניין מאוד לדעת שהחוק במדינת ישראל מגן על עובדי ציבור שאינם ראויים לתפקידם עד כדי כך שמי שמעז למתוח עליהם ביקורת חלילה צפוי להרשעה בדין. יכול להיות שהסיבה האמיתית שהפרקליטות הגישה נגדי תביעה היא כדי לזכות את עצמם בחסינות גורפת מביקורת גם אם היא נכונה.

דבר אחד ברור – דברי במאמר נכונים אלא שלפי החוק אסור לומר אותם מחשש שעובד הציבור יעלב מהדברים הנכונים הללו.

ב – סגירת ערוצי התקשורת
הסברתי לשופטת שעכשיו אף אחד לא יוכל יותר לדון עם וייס – שהרי אם יאמר לו דברים נכונים ואמיתיים כמו שאני כתבתי במאמרי הרב יעלב ירוץ לפרקליטות ואז המתווכח איתו יעמוד לדין – מי יסכים לנהל ויכוח בתנאים כאלו?

תשובת של השופטת הייתה שלא וייס הגיש תביעה אלא הפרקליטות. נו באמת. האם למישהו אכפת האם התובע הוא וייס עצמו או הפרקליטות? בין כך ובין כך אין טעם לדון איתו יותר על שום נושא.

ג – כיצד מתווכחים
בעולמה של תורה נהוג לנהל ויכוחים סוערים – כולנו גדלנו על ההכרה שלימוד תורה הוא מלחמתה של תורה. ואת והב בסופה כפי שאמרו חז''ל שהאב ובנו והרב ותלמידו נעשים אויבים עד גמר הויכוח שאז נעשים אוהבים – מי שפונה במהלך הוויכוח לבית משפט אין לו מקום יותר בבית המדרש.

אני הצעתי בזמנו שמי שיקבע בשאלה האם חרגתי מהמקובל או לא הוא הרב אברהם שפירא – שהיה הרב הראשי לשעבר וראש ישיבת מרכז הרב – משום שגם אני וגם וייס למדנו בישיבת מרכז הרב ולכן הוא הגורם המתאים להחליט. וייס, או הפרקליטות בשמו, סרבו להצעה – כלומר היה ברור להם שבעולמה של תורה המאמר שכתבתי הוא סביר ומקובל ולכן הם גררו את העניין לבית המשפט ששם שוררים כללים מעוותים כמו שהסברתי בסעיף א' לעיל.