תוכנית החלוקה אותה קיבלה העצרת הכללית - לא היא שהקימה את מדינת ישראל. המדינה קמה בכוח ניצחוננו במלחמה; הכרת הרשות הפלסטינית במעמד ''מדינה לא חברה'', אף היא לא תקים את המדינה הפלסטינית. זו, אם תקום, יהא זה בזכות מאבק מדיני ותקשורתי מול ישראל ובזירה הבינלאומית, ואולי אף בזכות מאבק אלים מחודש.
ואף על פי כן, החלטת העצרת ב-1947 הניעה את המהלך ומאד אפשרי כי ההחלטה החדשה של העצרת תניע את המהלך שיביא לכינונה של המדינה הפלסטינית לצידה של ישראל. הרוב הסוחף שתמך ביזמת אבו-מזן ביטא ללא ספק את שאט-נפשה של הקהילה הבינלאומית מן המצב התקוע בשטח, ואת החשש מהתלקחויות מקומיות העלולות להדליק את האזור המצוי ממילא במצב של חוסר יציבות.
המצב בינינו לפלסטינים מצוי בהקפאה עמוקה, בעצם למן סיום הקרבות ביוני 67'. היו אמנם מאז מספר אבני-דרך – שלושה מהלכים חד-צדדיים של ישראל: החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, תנופת התנחלויות ישראליות בכל רחבי השטח הכבוש, ולפני שבע שנים – ההתנתקות משטחי רצועת עזה. ובנפרד – לאחר מו''מ עם הנהגת אש''פ – באו הצהרת העקרונות של אוסלו, כניסת הנהגת אש''פ לרצועת עזה ולגדה המערבית, ביצוע השלב הראשון של 'אוסלו ' – בו נמסרו כל הערים הערביות לשליטת הרש''פ (הן שליטה ביטחונית והן שליטה מנהלית) ורוב השטח המאוכלס בצפיפות ע''י פלסטינים (שטח B)) עבר לשליטה מנהלית פלסטינית. רק שטח C, המאוכלס בפלסטינים בדלילות, נותר בינתיים בשליטה מנהלית וביטחונית של ישראל.
ככל הנראה, אפשר היה למנוע את המשבר הנוכחי. לפני למעלה משלוש שנים, חודשים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, נשא ראש הממשלה את נאום בר-אילן
(14.8.2009), נאום זה הוחמץ ע''י הפלסטינים אשר לא הזדרזו לפעול למימושה של ההצהרה, והוחמץ (או, שמא מלכתחילה לא נועד לכך) ע''י ישראל, אשר לא פעלה בנחרצות לחידוש המו''מ שנוהל בתקופת ממשלת אולמרט.
מה שמדאיג את ישראל באישור פלסטין במעמד מדינה-לא-חברה איננו הסכנות המשפטיות שתיווצרנה. מה שמדאיג את ישראל – זו האפשרות של הוצאת התהליך הקפוא בין שני הצדדים מן הקיפאון, וביטול חופש הפעולה החד-צדדי שהיה לישראל בשטח עד כה.
הדאגה הגדולה ביותר מבחינת ממשלת ישראל היא השמטת הקרקע מתחת רגליו של דו''ח השופט
אדמונד לוי. דו''ח זה נועד להקנות לישראל חופש פעולה כמעט בלתי מוגבל בטיעון משפטי ששטח הגדה המערבית
איננו שטח כבוש, ומכאן שההגבלות בדין הבינלאומי החלות על פעולות כובש – אינן חלות על ישראל. החלטת העצרת מכירה בקיומה של מדינה פלסטינית, ולהתפלפלות המשפטית אין עתה מעמד בזירה הבינלאומית.
קו התחלה למו''מ ולהסכם בין ישראל לפלסטינים אף הוא ברור – כל שמעבר לקווי ה-4 ביוני 67 הוא בתחום השטח הכבוש. אפשר ללכת מעבר לקווים אלה אולם על כך יידרשו מו''מ והסכם עם הצד הפלסטיני. כן, קו התחלה זה חל גם על השטח אותו סיפחה ישראל במזרח ירושלים.
ולבסוף – נוצר איום תלונות לבית הדין הבינלאומי בהאג. ושוב, עיקר האיום יתפוס בתחום ההתנחלות הישראלית בתחומי השטח הכבוש.
זה לא סוף העולם. ממשלת אולמרט ניהלה מו''מ עם הרשות הפלסטינית בדיוק על פי נקודות-מוצא אילו. יתר על כן, אפשר להוציא גם מעז מתוק – החלטת העצרת איננה חלה על שטחה של ישראל שבקווי ה-4 ביוני, ואיננה מקנה זכות שיבה לפליטים הפלסטינים.
מה שמטריד אותי – אלה מאפייניה של ממשלת ישראל אשר תקום לאחר בחירות ינואר הקרוב. לצדו של
בנימין נתניהו יעמדו מפלגה וקואליציה לאומנית-ימנית קיצונית. אינני רואה כיצד ממשלה זו תדע לתמרן ולפעול אל מול מדינת פלסטין שאיננה חברה...
שוב הכ''ט בנובמבר
