מצע מדיני לקראת הבחירות

נעניתי לבקשת ידיד – להעלות על הכתב את תוכניתי המדינית לישראל, תוכנית שהייתי מציג אילו – בדרך נס – נתבקשתי לעשות כן.

התוכנית שאני מאמין בה ויכול להציעה איננה רלבנטית במציאות הקיימת – היא מנוגדת לחלוטין לרוח המנשבת במערכת הפוליטית ובציבוריות הישראלית. אינני רואה את המנהיגות הפוליטית אשר תשנה את הלך הרוחות הקיים.

אני חייב להזכיר את הביקורת הנוקבת שיש היום בציבור על ממשלת גולדה, דיין וגלילי, על מדיניותה בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. מנחם בגין – המנהיג אשר הביא לנו את השלום עם מצריים ב-‏1977 – פרש שבע שנים קודם לכן, ב-‏1970, מממשלת גולדה מאיר בעת שזו הסכימה להפסקת-האש והסכימה לנהל מו''מ מדיני על בסיס תוכנית רוג'רס (חזרה לקווי 67' עם תיקונים קלים). לו הסכימה הממשלה, לפני המלחמה, לנסיגה בסיני אפשר היה למנוע את המלחמה, ולהציל את 2700 הלוחמים שנפלו במערכה. אלא שדעת הקהל – שמלפני המלחמה - הייתה מציעה לאשפז במקרה זה את חברי הממשלה בבית-חולים לחולי נפש...

הנחות היסוד ועיקרי המצע שלי הם:

• אין סיכוי להגיע במצב הקיים להסכם של ''סוף הסכסוך''. וסוף הסכסוך, לדידי, איננו רק חוזה כתוב. ''סוף הסכסוך'' חייב יהיה להתבטא בחיסול מוחלט של בעיית הפליטים הפלסטינים (פיתרון הבעיה ללא מימוש שיבה אל תוך ישראל, חיסול ססו''ת וקליטת הפליטים עם פיצויים מכובדים במדינות המארחות או במקומות אחרים), ובמקביל, השלמה של שני הצדדים על הסכם לניהול ושליטה משותפים באגן הקדוש ובהר הבית;
• אנו עומדים היום על סף הנקודה בה לא יהיה מנוס מכינונה של מדינת ''כל תושביה'', מדינה אשר תהפוך מהר מאד למדינת ''כל אזרחיה''. מי שמאמין שנוכל להימנע מכך ולקיים גרסה כזו או אחרת של אפרטהייד, של שלילת זכות ההצבעה מן הערבים הפלסטינים שיסופחו – שישכח מזה. במקרה הטוב, יהא זה שלב ביניים קצר;
• על מנת להציל את המדינה היהודית (את מדינת ישראל בה מצוי רוב יהודי גדול ויציב) אנו חייבים להיערך בהקדם האפשרי מאחורי גבולות אשר יבטיחו רוב זה. אם ניתן יהיה להשיג זאת בהסכמה עם הצד הפלסטיני – אדרבא. ואם לא – נהיה חייבים לעשות זאת חד-צדדית;
• למן אותו שלב, למן ההתנתקות מן הפלסטינים בהסכמה או במהלך חד-צדדי, לא תהיה יותר מציאות של כיבוש וייעלמו גם כל המאפיינים והמצוקות הנובעים ממצב כיבוש זה – הן המדיניים והן הכלכליים. לפני למעלה משבע שנים התנתקנו מן הרצועה, לדאבון-לב לא השכלנו להתנתק שם ממצב של כיבוש. מצב זה חייב להיעלם הן ברצועה והן בגדה המערבית.
• יחד עם זאת – חלילה לנו מלהשלות עצמנו – עדיין נימצא רחוקים משלום. במקרה הטוב, נחזור לעידן שידמה לתקופת 19 השנים של הסכמי שביתת הנשק (49-67), עם הרבה בעיות ''ביטחון שוטף''. צריך לדעת זאת ואסור יהיה להשלות את העם כאילו נועדה הנסיגה להבטיח שלום ורגיעה. הדוגמה שלנגד עינינו – נסיגתנו מרצועת עזה.
• נהיה חייבים להגיע מראש להידברות כנה ועמוקה על תוכניתנו המדינית – על עיקריה ועל פרטיה - עם הממשל האמריקאי. ארה''ב, היא זו שתידרש לגבות את המדיניות ואת הצעדים שננקוט.
• בקדימה שנייה – יהא עלינו להשיג גיבוי דומה של מנהיגות העם היהודי בתפוצות ושל מדינות האיחוד האירופי;
• אולם המבצע הגדול ועיקר הקשיים יהיו כאן בבית –ישראל תצטרך להשלים עם חזרה לממדים האמיתיים שלנו בעולם ובאזור, ויהא עלינו לקלוט 70 עד 100 אלף מתנחלים אשר יחזרו ''הביתה'';
• אינני יכול להתנבא, כמובן, אולם גם בצד השני אפשר ויחולו שינויים. מדינה פלסטינית לא תוכל להתקיים בגבולות המלאכותיים שנקבע לה, ומאד אפשרי כי שתי הגדות – המזרחית והמערבית - תשובנה ותתאחדנה למדינה פלסטינית גדולה וברת קיימא;
• ולבסוף – אם כל זה יקרה, אפשר ובתהליך אטי והדרגתי, של עשרות שנים, יהפוך הפתרון המדיני הקר והעמוס בעיות לשלום אמת, להשלמה עם המציאות שתיווצר. מי היה מאמין ב-‏1945 שבאירופה יקום האיחוד האירופי?

עד כאן משנתי בתמצית.

---