אני נאלץ להפסיק, בינתיים אני מקווה, כתיבת דברי שטות והבל, יען כי קיבלתי קריזה, וכשאני מקבל קריזה אני ממש כועס. מה זה כועס, רותח מכעס, ככה זה אצל זקנים מופלגים!
וזו סיבת קריזתי:
משה קצב, באמצעות רעייתו גילה, הגיש בקשה להעניק לו חנינה מסיבות לחלוטין לא רלוונטיות למכתב זה ואולי לא רלוונטיות לעצם הבקשה.
כל כלי התקשורת התייחסו לאירוע מסקרן זה וכדרכם נתנו בו סימנים; האחד, והעיקרי מהם: משה קצב, האנס המורשע, לא הביע חרטה על מעשיו. אני הקטן נפלתי בכיסא, כדברי העם. איזה מן דמגוגיה מטומטמת זו ו/או טמטום דמגוגי?!
כיצד דורשים מאדם שמעולם לא הודה במעשים המיוחסים לו להביע חרטה עליהם?
הרי אפילו ברוך מהגששים לא היה מבין אותם! מה שעוד חסר לנו זה שכב' נשיא המדינה, שהוא ידוע כאדם נבון מאין כמוהו, יקח בחשבון נימוק אינפנטילי זה, עת שיקוליו בהחלטתו!
נ.ב. לעניות דעתי המשפטית והאנושית משה קצב אינו אשם, לפחות מחמת הספק, באותה מידה בה אהוד אולמרט כן אשם, ללא ספק!
אבל זה, כאמור, לא לעניין בהקשר דלעיל.
המשפט והדמגוגיה של התקשורת
