ובכן, המצעד צועד, טובי עמנו נוטלים בו חלק, בהתנדבות ובהתלהבות צועדים למען גלעד שליט! מרומם, מרגש, מרומם נפש, מאחד (כמעט) את עם ישראל כולו. לו אני צעיר הייתי מצטרף!
הייתי עושה ככל שביכולתי הדלה להפוך את הצעידה הפסטורלית, פסטיבלית באופייה, למפגן מחאה קולנית וכוחנית, על גבולו הדק של החוק!
למרבה הצער, עם ישראל שכח מזמן היכן, מתי וכיצד לצעוק. הוא כבר לא מסוגל לכך, התברגן, השמין, התנוון המסכן, שבע לחם (דיאטתי!) ושעשועים ואין בלתם. הטוען כי אסור לשחרר מחבלים כבדים שמא ישובו לפועלם הרצחני, מבחינת ''מה שהיה הוא שיהיה'', הוא אידיוט או דמגוג, או שניהם כאחד!
אין דבר כזה בהיסטוריה, אלא אם מתאמצים מאוד מאוד שכך יהיה דוגמת כל ממשלותינו לדורותיהן.
''הכל זורם'', אומר אותו פילוסוף ביוון העתיקה,
טאלס ממילה היה שמו. ומיוון העתיקה לימינו האפלים: הכיצד ישובו אותם ארכי-רוצחים למלאכתם הרצחנית? הם הרי ידועים ומוכרים, מסומנים לנצח, זרועות הבטחון המהוללים, האימתנים שלנו יושבים על זנבם, בעזרתם הנלהבת של מיני משת''פים רעבים ללחם!?
מה, לא כך? אם לא, אין זו בעיה שלנו, אחיי בני ישראל, אלא של הממשלה שלנו הכושלת והאובדנית.
ברם, ייתכן שסירוב עקשני לשחרר את ''הכבדים'' אין לו קשר עם גלעד שליט, זאת היא נקמה, נקמת דם, פשוטה, שבטית, בעשור השני של שנות האלפיים, הרי נשבענו כי דם יהודים לא יהיה הפקר?
רק הטוענים כך אמונים עליי, אם כי לא מקובלים! אני מזמין אתכם לעיין במאמרו של
ירון לונדון ב''ידיעות אחרונות'''' מיום 28.6.10, בו הצליח העיתונאי הדגול, האינטלקטואל, הליברלי לנסח את הדברים טוב ממני, למרות שיש להניח כי לא התכוון לכך!
המצעד שעליו גאוותנו
