|
|
|
רבים מאד מרבים לדבר על השלום. אין ספק שהשלום הוא משאת נפשו של כל אדם באשר הוא, ורק מצער שאצלנו חלק קטן של הציבור, והוא החלק הצעקני, מכנה עצמו ''מחנה השלום''. וכל זאת למה? כדי להצביע על החלק האחר שהוא אנטי שלום, כביכול.
ואולם כאשר אנו אומרים ''שלום'', נשאלת השאלה מהי המשמעות האמיתית של המושג. האם השלום של קהיר זהה לשלום של רבת-עמון? האם השלום של ירושלים הוא השלום שסוריה, ריאד ובגדד מעוניינות בו? באופן קטיגורי ניתן לקבוע חד-משמעית, שהבירה היחידה שרוצה בשלום אמת, היא רבת-עמון. והסיבה לכך היא פשוטה: הקיום של הממלכה ההאשמית תלוי בקיום שלנו. ביום שישראל תיעלם מן המפה, באותו ערב אין ממלכה האשמית. יש לזכור שהיה לנו שלום דה-פקטו עם ירדן, לפני החתימה עליו לא הרחק מעקבה באופן דה-יורה. המלך חוסיין, שהשלום היה לו חשוב מאד, בחר בערבה כאתר החתימה על הסכם השלום איתנו, להדגיש שכאן בעקבה נזרעו זרעי השלום הראשונים ע''י אחי סבו, הנסיך פייצל.
בישראל, שאוכלוסיתה משוועת לשלום של אמת, חלק מאתנו מרטיבים מכנסיהם בשמעם ששליט ערבי זה או אחר, מכריז שהוא בחר באסטרטגיה של שלום כלפי ישראל. למשמע דברים כאלה, יש בינינו החושבים מייד על ניגוב צלחת חומוס בדמשק או בבגדד. כאילו שהיה זה מוצר נדיר שלא מצוי במקומותינו, וצריך להביאו מאיי גלפאגוס.
הבה נתבונן בשלום המצרי. לאחר ביקור הנשיא סאדאת בירושלים, הוא הורה לתקשורת המצרית להפסיק לכנות את ישראל ''אוייב''. במקום זאת יש לכנותה ''הצד האחר'' או ''היריב'', צעד חיובי כשלעצמו. בדצמבר 1977, כאשר שר הבטחון עזר וייצמן ביקר במצרים, אמר לו הגנראל גמאסי, כי לאחר שייחתם הסכם שלום איתנו, מצרים תצמצם את כוחותיה המזויינים. וייצמן שהיה נפעם מן הגילוי, שאל את בן-שיחו גמאסי אם הוא יכול לדווח על כך לממשלה. גמאסי השיב שאין מניעה, אבל נושא זה לא יוכנס לגוף הסכם השלום. את יחסי ישראל-מצרים ניתן לחלק לשתי תקופות. הראשונה, מחתימת הסכם השלום 1979 ועד ראשית 1982, עד אשר בוצעה הנסיגה הכללית מכל סיני. התקופה השניה, מאז ועד היום. בחלק הראשון היחס המצרי כלפינו היה נופת צופים. בחלק השני, מלחמה כוללת נגד ישראל בכל החזיתות, למעט החזית הצבאית.
הסכם השלום:
לאחר שנחתם הסכם השלום עם מצרים, המחזיר למצרים את כל סיני, אמר סאדאת בקהיר: ''מסכן מנחם, אני קבלתי את סיני והוא קבל פיסת נייר''. לא שלום, לא נורמליזציה, לא שכנות טובה, סתם פיסת נייר. והמציאות אכן מאשרת זאת. למצרים יש את כל סוגי השלום שבעולם, משלום קר וקפוא ועד שלום סדוק ומשותק, רק לא שלום אמיתי. פשוט פיסת נייר. הדברים ניתנים להוכחה.
באמצע שנות ה- 70 נחתם הסכם בין עירק לבין איראן, המתווה את קו הגבול החדש באמצע נהר שאט אל-ערב. כמקובל בחוק הבינלאומי הקובע, כאשר נהר מפריד בין שתי מדינות, הגבול יעבור במרכז הנהר. כאשר עלה סדאם חוסיין לשלטון, ביקש להחזיר את הגבול לקדמותו. האיראנים אמרו: יש הסכם. סדאם השיב: היה הסכם. כך יצאה לדרך מלחמת אירן-עירק שנמשכה שמונה שנים, כלומר: ההסכם הוא פיסת נייר.
גולת הכותרת של הסכם אוסלו היתה שיותר לא יורים. חילוקי דעות בין הצדדים ימצאו את פתרונן על שולחן הדיונים. לפני שנה וחצי החליט עראפאת להפר את ההסכם והתחיל לירות. הס מלהזכיר את כל הקטל שגרמו לנו סיעות פלשתינאיות ''שלא נשלטות ע''י עראפאת''. מסתבר שגם הסכם אוסלו הוא פיסת נייר.
יש לנו הסכם שלום עם מצרים. השגריר שלנו בקהיר יחד עם אנשי ציוותו חיים במחתרת, מאויימים מכל צד. ישראל מושמצת יום יום בכלי התקשורת המצריים (זוכרים את ההוראה של סאדאת?), בעוד שכל אנשי השגרירות המצרית בתל-אביב חוגגים דמוקרטיה. האם הצבור יודע שאיש במשרד החוץ אינו רוצה לקבל את המינוי של שגריר ישראל במצרים?
המלך עבדאללה הראשון, מייסד הממלכה הירדנית, כותב בספר זכרונותיו: ''מלחמה ושלום, שני דברים שבני אדם יעשו לסירוגין עד סוף כל הדורות. כשם שעונות השנה באות אחת אחר השניה, קיץ וסתו, חורף ואביב, והבוקר שבא אחרי הלילה. כך ברא אלהים את העולם. החכם הוא זה שידע להבחין בסכנה ויהדוף אותה בכח או בתחבולה. אבל מי שאינו מוכן להלחם, או אינו מוכן לעשות שלום הוא אפס''. הדגש הוא, איפוא, על שלושה דברים. ראשית, שכל הסכם הוא זמני. שנית, החכמה להבחין בנעשה. שלישית, הנכונות להלחם או לעשות שלום.
לצערי, במשולש בגין-קרטר-סאדאת, החכם והשנון ביותר היה סאדאת (בסיועו הרב של קרטר). הוא ניגש להסכם, קודם כל אל השורה האחרונה, דהיינו התוצאה. וכאשר לא קבל את כל שרצה עשה לבגין את התרגיל שעשה בנימין ד'ישראלי, ראש ממשלת בריטניה לקנצלר גרמניה בקונגרס ברלין 1878. קם וארז את המזוודות כדי ללכת. אנחנו נבהלנו - וויתרנו. אפשר היה לעשות אחרת.
ערפאת לא הביא את העם הפלשתינאי לאג'נדה הבינלאומית. אנחנו הרמנו אותו מאשפתות. בסוף שנות השמונים של המאה שעברה ראו שליטי ערב בערפאת ואנשיו עלוקות שאין בהן שום תועלת. פרס וביילין, בסיועם של הירשפלד ופונדק, הרימו את אש''ף וערפאת חזרה למרכז הבמה. זאת ניחא. אבל לנהל מו''מ ולהשאיר הבעיות הכבדות לסוף - טיפשות. סאדאת היה צריך להטריח עצמו עד רומניה, כדי ללמוד מיהו בגין. אבל אנחנו ידענו מי זה ערפאת, ואף על פי שידענו על הפכפכנותו, חתמנו ''הסכם'' אתו. עוורון.
סאדאת לא בקש לסיים את המו''מ לשלום עם רבין, כי רבין, לאחר חמש מלחמות עם מצרים לא היה מוכן לוותר על כל סיני. כאשר עלה בגין לשלטון, סאדאת נסע לרומניה של צ'אושסקו, ובקש מהמארח שלו לבדוק מהם נטיותיו וכוונותיו של בגין. האחרון אמר לצ'אושסקו כי הוא מכיר ברבונות המצרית על כל סיני. הוא בנה על כך שישראל תקבל שטחים בסיני בחכירה לתקופה ארוכה (הוא הסתמך על תקדימים כאלה שהיו במאות ה- 16 וה-17). הוא וויתר על כל סיני מראש, ורק אז הסכים סאדאת לעשות לנו ג'סטה ולבוא לירושלים. טיפשות.
בכל סיום מלחמה, בין בהסכם ובין בלי הסכם, קו הסיום הוא קו הזינוק של המלחמה הבאה. זה הקו שצריך להנחות את המדינאי במו''מ. ב- 1970 נערך הסכם הפסקת אש עם המצרים. הסעיף החשוב ביותר קבע, שאסור למצרים להזיז את קו הטילים לאזור התעלה. שבוע לאחר הפסקת האש, הזיזו המצרים את הטילים לאזור התעלה, דבר שאפשר להם לפתוח את מלחמת יום כיפור. ואנו עדיין לא למדנו דבר.
|
|
|
עוד על מלחמה ושלום
