  
  
  
|
 |
|
||
  יחסי ישראל ערב - זווית אחרת |
|||
|
|||
שמעון מנדס מצייר תמונת שחור לבן ביחסי ישראל ערב. מול ישראל, החפצה בשלום, שרבים בה ''משתינים במכנסיים'' כשהם רק שומעים מנהיג ערבי מציע שלום, עומד עולם ערבי אכזר ושקרן שלא מקיים הסכמים. מצרים לא מקיימת את הסכם השלום, ערפאת מפר הסכמים, ורק ירדן, היא צדיקה בסדום, מעוניינת בשלום אמיתי עם ישראל, ביודעה, לדברי מנדס, כי אם ישראל תתפרק, תחדל גם ירדן להתקיים. (הנחה שניתן יהיה לבדוק את תקפותה רק כאשר ישראל תחדל להתקיים). מנדס מבחין בשני שלבים בשלום עם מצרים. השלב הראשון, עד 1982, עת הוחזרו כל השטחים, היתה מצרים נופת צופים. השלב השני, מ- 1982 ועד היום, עידן השלום הקר, המנוכר, הסדוק והעוין, הכל בגלל מצרים, נאום מנדס. האם זו הצגה נאמנה של המצב? היא בהחלט תואמת את ההסברה הישראלית הרשמית, אבל דבר אין לה עם העובדות בשטח. הסכם השלום עם מצרים לא היה, ואיננו, מנותק מהסכסוך הישראלי ערבי ומהסכסוך הישראלי פלסטיני. ישראל התחייבה בהסכם השלום עם מצרים להכיר בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. האם כך היה? לא. בגין, בניגוד להתחייבויות שלו, בנה התנחלויות והעמיק את הכיבוש הישראלי על העם הפלסטיני. האם זה לא השפיע על היחסים העכורים עם מצרים? הלאה: בשנת 1982 פלשה ישראל ללבנון וניהלה שם את אחת המלחמות המלוכלכות ביותר בתולדותיה. היא העמיקה חדור עד לבירה וכבשה חלקים מביירות, הפציצה אוכלוסיה אזרחית בביירות, בצור, בצידון, וגרמה לאבידות בקרב אזרחי לבנון בסדרי גודל של אלפים רבים, ביצעה פשעי מלחמה, הפציצה בתי חולים ובתי ספר, ומנדס מצפה שמצרים תתעלם מתוקפנותה של ישראל כלפי מדינה החברה בליגה הערבית, ותקיים עם ישראל יחסי ידידות חמים. תמימות או צביעות? הלאה: ב- 1987 פרצה האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, אותה התקוממות עממית נגד הכיבוש הישראלי. כוחות הכיבוש הישראלי לחמו במשך שש שנים נגד העם הפלסטיני, הרגו מאות ילדים נשים וזקנים. ישראל הרחיבה את מפעל ההתנחלויות, הפקיעה קרקעות פלסטיניות, גירשה תושבים מאדמתם, הרסה בתים, עקרה מטעים, הכל למען העמקת האחיזה בשטחים הכבושים. ומנדס מצפה שמצרים תתעלם מכל מעשיה הברוטליים של ישראל, שהיו גם הפרה של הסכם השלום עם מצרים, ותקיים עימה מערכת יחסים חמה וידידותית של שבת אחים גם יחד. מנדס, אתה רציני? הלאה: ישראל חתמה על הסכמי אוסלו. תיכף אומר מספר מלים על הכשלים של אוסלו, אבל למחרת טקס החתימה, הבין כל אדם שוחר טוב, כך הבנתי אנוכי וכך הבינה זאת מצרים, כי ההסכם מטרתו לסיים את הכיבוש הישראלי, לסגת לגבולות 1967 ולפרק את ההתנחלויות (גם אם הדברים לא נאמרו כך בהסכם), או אז ישררו השלום וההבנה בינינו. ואכן, בתקופה הראשונה לאחר הטקסים החגיגיים, חל שיפור ניכר ביחסי ישראל מצרים כמו גם יחסי ישראל עם מדינות אחרות בעולם הערבי. אולם ברגע שהבינו כי ישראל מוליכה אותם שולל ופניה אינם לסיום הסכסוך, ובחסות הסכמי אוסלו היא מרחיבה את הכיבוש ומגדילה את מספר המתנחלים, הקיץ הקץ על ירח הדבש הקצר והיחסים שוב התקררו. מנדס מפנה אצבע מאשימה לקהיר, ואומר, תראו באיזה מצב עגום נימצא צוות השגרירות הישראלית בקהיר, ממש במצור, חיים כמעט במחתרת. לטעמו מדובר בעוד הוכחה לשלום החמוץ מצד מצרים. ככה? אין קשר בין מצבם של אנשי השגרירות בקהיר לתמונות הקשות שרואים המצרים מהפעולות הצבאיות של ישראל נגד הפלסטינים? ההרג וההרס שישראל מבצעת אינם משפיעים? עובדה, שבמדינת ירדן, שלדברי מנדס רוצה בשלום אמיתי עם ישראל, מצבו של צוות השגרירות בעמאן לא שונה מאשר במצרים. אותו מצור, אותו הסגר. כי גם בירדן אין אפשרות להתעלם מפעולות הדיכוי של ישראל נגד הפלסטינים. אמור מעתה: מה שמשפיע על יחסי ישראל מצרים, אינם הסיפורים שמנדס מספר לנו על מה שאמר סאדאת לצ'אושסקו ומה לחש האחרון חזרה לאזנו של הנשיא המצרי. אלו סיפורי רכילות חביבים, (צ'יזבאטים, אתם זוכרים?),אבל חסרי כל תובנה למתרחש כיום בין ישראל ומצרים. מה שקובע הוא במידה רבה מעשיה של ישראל ביחסיה עם הפלסטינים. וכל עוד ישראל מתעקשת על המשך הכיבוש, היחסים עם מצרים ישארו קרים. אשר לערפאת, גם כאן התמונה שמשרטט מנדס, מחניפה לעיניים של שרון ודומיו, הם אוהבים לשמוע כי ערפאת הוא שקרן ושטן ומה לא. אין לי ספק שערפאת שקרן, אבל הוא לא יותר שקרן מכל פוליטיקאי ישראלי מצוי, והוא בוודאי לא יותר שקרן משרון, שעל תכונתו לא לומר דברי אמת, כבר עמד ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון. התמונה של מנדס לא משקפת נכונה את מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים. נתחיל מהסכמי אוסלו. אני מסכים עם מנדס שהיתה זו טפשות לחתום על הסכם שאינו מפרט את קו התחנה הסופית. כל הבעיות הבוערות נשארו מחוץ להסכם, ונידחו לעתיד. דומני כי לישראל היה חלק מכריע בעיצוב ההסכם כפי שהוא. הישראלים לא רצו להתחייב על סיום הכיבוש. אני חושד בהם שהם הודרכו על ידי מחשבה מקיאוולית, שאמרה בערך כך: ישראל תצא מהערים המאוכלסות, וזה יצור מראית עין של סיום הכיבוש, מעין ישראבלוף, אולם למעשה מרבית השטחים נשארים בידי ישראל, אף התנחלות לא יורדת, ואזורי הרשות הם כתמים במפה, ללא רצף טריטוריאלי, המכותרים על ידי כוחות הכיבוש הישראלי. התקווה הישראלית בוטאה בצורה מאד צינית על ידי רבין המנוח כשאמר כי השלטון ברשות הפלסטינית יפעל בלי בג''צ ובלי בצלם. כלומר, התכנית הישראלית היתה להשחית את אנשי הרשות באמצעות כספי התמיכה שיוזרמו אליהם, ובתמורה הם ישמשו סוכני ישראל לדיכוי העם הפלסטיני ולשמירה על ישראל מפני מתקוממים. התכנית הישראלית עבדה בסך הכל לא רע במשך מספר שנים. מאז 1993, שנת חתימת הסכמי אוסלו, ועד לפריצתה של אינתיפאדת אל אקצה בספטמבר 2000, גדל מספר המתנחלים כמעט פי שניים. הבניה בהתנחלויות פרחה, שטחים פלסטיניים הופקעו, מטעים נעקרו למען סלילת כבישים עוקפים, כדי שהמתנחלים יסעו בלי לראות ערבי. במקביל, מצבם הכלכלי של הפלסטינים הורע. יכולתם לעבוד בישראל צומצמה, והרשות עמדה חסרת אונים מול הנגיסה הגסה של ישראל בשטחים שאמורים היו להיות חלק מהמדינה הפלסטינית העתידית. גם המנהיגות המושחתת ביותר לא יכולה לעמוד מנגד לנצח לנוכח מצב זה מבלי להיחשב על ידי עמה כחבורת משת''פים עם האויב. מנדס מצייר את ישראל כאילו מדובר במדינה המקיימת הסכמים מול הערבים שאינם מכבדים אותם. שוב, זו תמונה חד סטרית, המתעלמת מהעובדות. ישראל הפרה הסכמים חתומים הם מדינות ערב עשרות פעמים. משה דיין, לפני מותו, נתן ראיון לכתב ''ידיעות אחרונות'' והוא דיבר שם בגילוי לב על ההפרות הישראליות של הסכמי שביתת הנשק עם ארצות ערב, על הפרובוקציות הישראליות בתחום זה נגד סוריה. הדברים ידועים למי שמצוי מעט בכתובים. באשר להסכמי אוסלו, הציבור הישראלי נשטף בדיסאינפורמציה כאילו הרשות הפרה את הסכמי אוסלו. אכן, אין ספק כי היו הפרות מצד הפלסטינים, אבל אלה היו מינוריות לעומת ההפרות הישראליות. ההסכם קבע יעד להסכם סופי, עד 1999, וישראל לא עמדה בו. ישראל הפרה את ההסכם מדי יום עם כל בנין חדש בהתנחלויות, עם כל כביש עוקף. ישראל גם לא מילאה את חלקה בהסכם באשר ליצירת כבישי הגישה בין רצועת עזה לגדה המערבית כדי שהפלסטינים יוכלו לנוע בין שני האזורים. מנדס אומר כי פריצת האינתיפאדה היתה הפרה של הנאמר בהסכמי אוסלו כי חילוקי דעות ייפתרו במו''מ וללא אלימות. זה נכון. אולם גם בנושא זה ההפרה הישראלית החלה הרבה לפני זו הפלסטינית. כל מערכת הכיבוש הישראלי שפעלה בשטחים הכבושים בניגוד להסכמי אוסלו, נהגה באלימות. בניית התנחלויות הוא מעשה טרור, עקירת מטעי זיתים למען כביש עוקף, היא אלימות, הוצאת אנשים מביתם ואדמתם שהופקעו על ידי הממשל הצבאי היא אלימות, וכל הדברים האלה נעשו מדי יום, כולל גם שימוש בנשק חם נגד פלסטינים שסרבו להישמע לצווי הממשל הצבאי. בתקופת ממשלת ברק, למשל, היתה הבניה בהתנחלויות גדולה יותר מאשר בימי נתניהו. וזאת, גם בשעה שלכאורה התנהל מו''מ על שלום. ברק לא חשב לרגע לחתום ברצינות על הסכם, כי לא רצה לסגת לגבולות 1967 ולפרק את ההתנחלויות. הוא העדיף, תוך כדי מו''מ, להמשיך באלימות הכיבוש הישראלי. האינתיפאדה היא תגובה אלימה פלסטינית לאלימות הכיבוש הישראלי. לוחמי השיחרור הפלסטינים נאבקים, גם באמצעי טרור, נגד הטרור הממלכתי של הכיבוש הישראלי. מנדס טוען כנגדי, כי אין לזקוף לזכותו של ערפאת את העלאת הנושא הפלסטיני על סדר היום הבינלאומי. לדעתו ישראל קוממה את מעמדו בהסכמי אוסלו. שוב פשטנות. ערפאת הצליח להעמיד את הנושא הפלסטיני על סדר היום הרבה לפני הסכמי אוסלו. ישראל לא היתה נכנסת איתו למו''מ אלמלא הבינה כי אי אפשר לעקוף אותו. הרי היא ניסתה שנים להתעלם ממנו ומאש''פ, והדבר נכשל. הנסיון של ישראל לבחור לפלסטינים הנהגה כלבבה, התרסק אל מול מציאות שהוכיחה כי הדבר לא עובד. טובים וגדולים מישראל ניסו זאת, ונכשלו. ולסיום, מנדס אומר כי קו הסיום הוא קו הזינוק של המלחמה הבאה, והמסקנה ברורה, לא לוותר. מנדס לא מסוגל להשתחרר מחשיבה כוחנית. הראש שלו מלא מלחמות. יש אופציה אחרת שהוא לא חשב עליה. ליצור מציאות של שלום הוגן שכל הצדדים יהיו מעוניינים לשמור עליו בגלל הרווחים הישירים שיביא לכולם. קו הסיום שלי הוא קו השלום, ולא קו המלחמה הבאה. עיניכם הרואות, הסיפור מעט יותר מורכב מכפי שמצטייר מתאוריו של מנדס. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| הערה על מצבם של ישראלים במצריים |
|||
|
|||
בתחילה לא היה ברור לאיזו כתבה/רשימה של שמעון מתכוונים אלכס וגדעון? בהמשך קראתי את התייחסותו של שמעון למצב הישראלים בקהיר והבנתי... ובכן...בעוונותי הייתי העיתונאי הישראלי היחיד שישב שנה בבירה המצרית, התגורר בה במלוא מובן המילה(עבור הארץ) התרועע עם אזרחיה וניסה, כמיטב יכולותו לעמוד על טבעם והתייחסותם לשלום עם ישראל... שגרירות ישראל נמצאה ''במצור'' עוד לפני האינתיפאדה, כך גם מעון השגריר ודירות עובדי השגרירות, או המרכז האקדמי. העם המצרי, לפי רובו, לא שנא את הישראלים ופעמים רבות ביטא את...איבתו דווקא לפלסתינאים. יחד עם זאת, לא היה קשה להלהיב את ההמונים לכל עניין...תאונת דרכים בקהיר גורמת למשל להתקהלויות ענק... האיסלם הקיצוני בסגנונו המצרי אינו רק ''אנטי ישראלי'' אלא אנטי ממסדי בכלל וקסנופובי במהותו והוא הוא חבית חומר הנפץ העומד להתפוצץ ולגרוף את מצריים עם או בלי הסי-אי-איי..... אירגוני לאומנים,או שמאל מצרי,שהשפעתם חזקה באוניברסיטאות, התייצבו נגד ישראל והשלום, אך גם נגד ארצות-הברית ולפי הצורך, או העונה, נגד מדינה ערבית זו אח אחרת... אין להתרשם ממאמרי שטנה בעיתונות המצרית, מפני שזו מלאה שטנה ושנאה קסנופובית בכלל... במצריים אין דמוקרטיה אמיתית,אין טולרנטיות ואין רשות להיות ''דיסדנט'' אלא אם כן מדובר במאבק חמוש ולפעמים טרוריסטי שאז מסתכנים בתליה או חיסול. ועוד: אסור להתרשם רק מאופי כתבות,נאומים וכו' צריך להבין את השפה במלוא מובן המילה...לדוגמא: פעם כיסתי ארוע נשיאותי....הנשיא חוסני מובארכ אמר בעניין ישראל ''אנחנו רוצים בשלום,כן כן ממש שלום'' אנשינו דיווחו על כך בהתרגשות שגבלה בהתלהבות מינית....רק בודדים ומנוסים שמו לב לשפת הגוף המכוונת של מובארכ והעובדה שהנשיא, שדיבר בפני קהל ושדודר ''קלוז אפ'' בטלוויזיה הושיט אצבע ומשך עפעף...בדיוק כאילו אמר לעמו ''שלום...עאלינע?!''... האינטליגנציה המצרית היתה לפי רובה רוצה לבוא במגע עם ישראל והישראלים, לבקר בתל-אביב, או לנפוש בכרמל אך הממשל, בפירוש כך, אוסר נורמאליזציה כזו ואיגודים מקצועיים (עו''ד,עתונאים ועוד) אוסרים על חבריהם, בעצה אחת עם המשטר, לקיים קשרים מקצועיים עם ישראלים...האווירה לא היתה מעולם ''אווירת שלום'' ישראלים צמאי היסטוריה באו לראות את הפירמידות, מנגבי חומוס התקבלו בזרועות פתוחות, רקדניות הבטן היפהפיות של קהיר או אלכסנדריה כרכרו גם מול קהל ישראלי - הרוב המוחלט נהג בחיוביות...אך המיעוט הקובע נהג מלכתחילה באיבה מופגנת שהתחילה לפני האינתיפאדה ותמשך גם אחרי המאבק הנוכחי... והעם?! איך אמר המתבהם ד.ב.א ''פשוט לא שם זין''... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| קהיר אז ועכשיו |
|||
|
|||
הייתי איש סגל רשמי בבירה המצרית, גם בזמן שיורם היה שם וגם בסיבוב אחר כשהכתב הישראלי התושב בקהיר היה ענאן צפאדי (מהג'רוסאלם פוסט). חוץ משני אלה לא התגורר במצריים אפילו לא עיתונאי אחד למרות שפה ושם אני קורא שבחים עצמיים של פלוני אלמוני הטוען שהיה ''בירו צ'יף'' בקהיר. וכמובן שביקרו שם הרבה אחרים. מה שאני רוצה להוסיף לדברים שתאר המזרחי: ידידי ענאן צפדי הורחק ממצריים, מפני שכתב משהו שלא נשא חן בעיני השלטון-נדמה לי שזה היה קשור לג'יהאן סאדאת. יורם המזרחי לא גורש, אבל נמלט בגלל איומי רצח שבאו מהשמאל הלאומני ועזרת מוסלמים קיצוניים. מה שהרגיז אותם היה זה שהוא הסתובב בקהיר והגיע למקומות בעיתיים ולא הכי נעימים לסיקור. למשל: היו קרבות בין המשטרה למוסלמים הקיצונים ליד מס'גד אעדם (מסגד אדם) והוא הסתובב שם.וגם הלך לראות משפטי מורדים. המסקנות שלו מדוייקות מאוד: רוב העם המצרי הפשוט רוצה שלום, שקט ושלווה והוא לא אנטישמי. האיש ברחוב הוא בעל אישיות חברתית טובה ומכניסת אורחים. האדם המשכיל רוצה גם כן להסתדר עם הישראלים, אבל מפחד מהממסד. הקיצוניים של כל המפלגות מסוג הנאצריסטים ואנשי ג'יהאד שונאים את ישראל ואת כל העולם הלא מוסלמי לא מצרי בכלל. אלה יפגינו נגד כל דבר אם רק יתנו להם סיבה. חיי סגל שגרירות, הקונסוליה והמשרד האקדמי ואל-על קשים מאד. לכולם יש שמירה מזויינת יום ולילה, והדיפלומטים מישראל מורשים לשאת אקדחים. תמיד הערכתי שהאדם המצרי רוצה שלום ולא מלחמה אבל לא זו דעתי על חוסני מובארכ. הנשיא ממתין להזדמנות להעניש את ישראל בצורה צבאית, ובלבו הוא לועג למנהיגות שלנו, שלא מבינה בדיוק מה הוא אומר בגלל שאין לה נסיון אמיתי עם הרחוב הערבי. הנשיא מובארכ, כמו פטרונו סאדאת, הם אנשי רחוב במלוא מובן המילה! כשראיתי פעם את משה ארנס בדיון עם מקבילים מצרים זה היה כמו ויכוח בין מרוקאי עסיסי לבין סוחר בדים פולני והעסיסי פשוט צחק מהפולני, אבל ארנס חשב שלבדיחות ולרמזים אין משמעות וטעה בגדול! פעם בבניין משרד המשלחת האקדמית פגשנו במעלית את מוחמד חסניין הייכל, שגר שם. זה היה די נדיר, כי הייכל מתרחק לגמרי מישראלים בבניין וישראלים בכלל. יורם התחיל לדבר אתו והם המשיכו לדבר ולהתווכח גם בלובי. חסנין היה מאד כעוס ואמר ליורם ''לפני שלוחצים ידיים צריך לשטוף את החרפה''. זה מה שמעסיק את המנהיגות והעילית המצרית - כבוד, מחיקת בושה וחרפה ו...למחוק את כל העבר הלא נעים עם ישראל ביחד. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי