סמרטוט אדום

גדעון ספירו

יום שני 2 בפברואר 2003

פולחן חדש בא למדינה

בעקבות אסון החללית קולומביה שבו ניספו שבעת האסטרונאוטים שהיו על סיפונה, הולך ומתפתח בישראל פולחן חדש, פולחן אילן רמון, טייס חיל האויר שנימנה עם אנשי הצוות שנהרגו בהתפוצצות המעבורת.
אני קורא בעיתונים את הסופרלטיבים שמדביקים לאלוף משנה רמון, ''מופת ישראלי אמיתי'', ''ספור חייו של גיבור''; שומע בפליאה ברדיו על ההנחייה של שרת החינוך לימור ליבנת לבתי הספר, להקדיש את היום למחרת האסון לדמותו של הגיבור הישראלי החדש; צופה בטלוויזיה ורואה את ראשי המדינה משמיעים דברי קילוסין והדר שהופכים את רמון לכמעט אל יווני; קורא את דברי הפאר שהמפורסמים שבעיתונאי ישראל מעטרים את האיש, ומגיע למסקנה שכל אותה שטיפת מוח נועדה כנראה ליצור עבור הישראלים דגם הזדהות חדש, מעין טרומפלדור של המאה ה- 21 של ''טוב למות בעד ארצנו''.

יש לעשות אבחנה ברורה בין אילן רמון האדם, שעבור ילדיו, רעייתו, קרוביו וחבריו מהווה מותו אבידה שאין לה תחליף, לבין רמון שמנסים לעשות ממנו סמל לאומי, דגם הזדהות לנוער.
איש לא יוכל לטעון כי רמון תרם בחייו תרומה משמעותית ויחודית למדע ולתרבות הישראלית או האנושית שמצדיקה את הפיכתו לאתוס. במה היה כוחו וכשרונו? בתפקידו כטייס בחיל אויר. טייסים בצבא, אם הם טובים במיוחד, הדבר בא לידי ביטוי ביכולתם הוירטואוזית להרוג ולהרוס. ואכן, לפי כל הסימנים בדברים אלה היה רמון בעל מלאכה מעולה. הוא השתתף בהפצצת הכור בבגדד (שמול המקלסים יש גם כאלה הסבורים שהיא החישה והעמיקה את פרויקט הגרעין של עיראק), הוא השתתף במלחמה המיותרת והקשה של ישראל בלבנון בה בוצעו פשעי מלחמה לרוב, כולל הפצצות על בתי חולים ובתי ספר, שקרבנותיהם היו בעיקר אוכלוסיה אזרחית. תפקידו האחרון בחיל האויר היה אחראי על פיתוח אמצעי לחימה, שמתמקד קודם כל בשכלול הכלים והאמצעים הזורעים קטל ומוות.
בניגוד לאלפרד נובל, שחש רגשי אשמה על פיתוח אמצעי לחימה והחליט להקדיש את הונו שצבר מהמצאותיו המלחמתיות ליצירת פרסים עבור בני אדם שתרמו לתרבות, למדע, לשלום, ליצירת אנושות טובה יותר, לא נודע כי רמון עבר תפנית דומה של חרטה. במאמר מוסגר אני מביע תקווה שאולי ילדיו של רמון יעברו את התפנית וכאשר תגיע שעתם להתגייס, והכיבוש עדיין יהיה על כנו, יהיו סרבני מצפון מלאים, או לפחות סרבני כיבוש ובעלי רגישות מוסרית כמו אותו קצין מודיעין, שסרב לספק מידע לצורך פעולת הפצצה של חיל האויר בשכם, מחשש כי יפגעו אזרחים חפים מפשע.

בחירתו של רמון להיות איש צוות מעבורת חלל, היא סימן לכמה תכונות חשובות שמאפשרות לו לעמוד באימונים המפרכים לקראת הטיסה, אבל הבה לא נקפוץ מעל לטבור, כאילו המציאה ישראל את המסע אל החלל. האמריקנים בטובם הסכימו לקלוט אותו במסגרת קורס טירונות חלל.
הסיפור הזה עלה לישראל כשני מיליון דולר, והיו מספר ישראלים ששאלו, עוד בטרם יצאה הטיסה לפועל, האם זהו ביטוי לסדר עדיפויות נכון של ממשלת ישראל, כאשר העוני והרעב בחברה הישראלית הולכים ומעמיקים.

ראש הממשלה שרון הפך את רמון לנציג העם היהודי בחלל. רמון לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית, והלביש על הטיסה את השואה והיהדות. זה נישמע באזניי אווילי וגם פרובינציאלי. רמון על פי עדותו היה אדם חילוני, לא מקפיד על כשרות, אז מה פתאום הוא הזמין אוכל כשר, ומדוע לקח מזוזה ואצבע מכסף לקריאת התורה? זה מזכיר את הקמעות והברכות של הרב כדורי, המוכר בכינוי ''זקן המקובלים''. זה לא עזר בבחירות ולמרבה הצער המזוזה ושאר פריטי יהדות לא מנעו את האסון, עוד הוכחה שאלוהים לא מתחשב במי שעושים בו שימוש שלא לענין.

אסון קולומביה חידד מחדש את הספקות בדבר הנחיצות בטיסות מאויישות לחלל. מדענים לא מעטים סבורים כי מדובר בסיכון מיותר של חיי אדם. הם טוענים כי את מרבית המידע המדעי ניתן להשיג גם בטיסות לא מאויישות. לא היה כל צורך לשלוח את רמון לחלל כדי לבצע את הניסוי הלא כל כך חשוב על סופות חול. אם כך היה קורה, רמון היה עוד בחיים, אמנם לא אליל, אלא סתם טייס מוכשר, אחד מני רבים.

אילו אני אזרח אמריקני, הייתי מצטרף לקולות הביקורת על תקציבי העתק של מיליארדי דולרים לתכנית החלל, שעה שכדור הארץ נימצא בסכנת הרס והכחדה. את המיליארדים האלה מוטב היה להשקיע במלחמה בעוני (רק בארה''ב יש 12 מיליון ילדים שנימצאים במצב של תת תזונה ולעתים רעב ממש), בניקוי הגלובוס מרעלים כמו זיהום האויר והמים שארה''ב היא מתורמיה העיקריים, בחיסול מאגרי נשק השמדה המוני, במלחמה במחלות הממיתות מיליונים כמו האיידס, בסיוע כלכלי לעולם השלישי כדי לסגור פערים בין הצפון העשיר לדרום העני - שהוא אמצעי הרבה יותר יעיל ממלחמה לצמצום השפעות תנועות פונדמנטליסטיות כמו אל קאעידה.

חודש ינואר

ניצחונו של גוש הימין הישראלי הגזעני בבחירות האחרונות ב- 28 בינואר 2003 , בראש ובראשונה ניצחונו של שרון ומפלגתו הליכוד שהפכה למפלגה הגדולה בכנסת, הזכירו לי חודש ינואר אחר, ה- 30 בינואר
1933, עת הזמין הנשיא הגרמני הינדנבורג את מנהיג המפלגה הגדולה ברייכסטאג הגרמני, אדולף היטלר, והטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה.
אני כבר שומע את זעקות הצדקנות של גזעני ישראל, החל מגזעני כהנא עבור לגזענים מהמפלגות חרות ומולדת, המשך במתנחלים הגזענים מהמפד''ל וכלה בגזעני הליכוד, ישראל בעליה, ליברמן, ש''ס וכו' - איך אתה יכול להשוות? אם כן, אני מיד מבקש להבהיר כי אינני משווה בין היטלר לשרון, שהרי שרון, עם כל אכזריותו ופשעי המלחמה הרובצים עליו, באמת טרם הגיע לשאול של היטלר, הוא (שרון) בהחלט עוד כמה קומות מעליו.

ההשוואה ההיסטורית שאני עורך, עם כל הזהירות המתבקשת, עיקרה בהלך הרוח הימני לאומני גזעני מלחמתי ששרר בחברה הגרמנית בינואר 1933, שאיפשר את השתלטות הימין הגזעני על גרמניה, שהוביל בסופו של מסלול יסורים לקריסתה. אני מוצא קווי דימיון בין הלך הרוח הגרמני לעיל להלך הרוח הימני גזעני מלחמתי ששורר בחברה הישראלית 70 שנה מאוחר יותר, בינואר 2003.

ימין לאומני גזעני מלחמתי, גדל על דשן דומה הן בגרמניה והן בישראל: השנאה לאחר, לשונה, תחושת העליונות של אתה בחרתנו, אי הכרה בזכויות הזולת כשוות לך, הרייך בן אלף השנים הניזון מדריסת השכנים שמורדים לדרגת תת אדם, ממלכת ישראל הקדושה המעוגנת בהבטחות אלוהיות בנות אלפי שנים שמתייגות את השכן הפלסטיני כעמלק שחייבים להשמידו ולהכריתו (ובמקרה ''הטוב'' ''רק'' לגרשו ולטרנספרו).
תרבות הכוח והאלימות, בשתי המדינות, בה מעפיל הצבא לערך כמעט עליון, והגנרלים לקובעי מדיניות.
בגרמניה כמו בישראל הוקדש מאמץ לאומי וכלכלי אדיר לפיתוח אמצעי השמדה המוניים. גרמניה הצליחה בכימי וכמעט הגיע לגרעיני, ישראל הצליחה יותר והיא מעצמה אטומית, ביולוגית וכימית. גרמניה לא הכירה בגבולות כוחה, תורת הגזע סיחררה עד לשכרה, וניסתה לבלוע עוד ועוד. ישראל, שיכורת כוח אף היא, סבורה בשחצנות אופיינית שאלוהים ניצב לצדה, לא מכירה בגבולות כוחה, רוצה לבלוע ולשלוט מעבר ליכולת הבליעה, מובילה את עצמה להתמוטטות ונימצאת בדרך לקריסה ואבדון.

בשבוע שעבר התקיים במכון ון ליר בירושלים ערב שהוקדש לפוליטיקה וזכרון לרגל ה- 30 בינואר בגרמניה. פרופסור משה צימרמן, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, הביא מידע שעבור מרבית המאזינים היה חדש.
בשנת 1942 כתב עיתונאי גרמני בשם זימן בעיתון של משרד התעמולה הגרמני שנקרא ''השאלה היהודית'' (DIE JUDEN FRAGE) מאמר שבו קבע כי מטרת הציונים בפלסטין היא לגרש את הערבים למדבר. מסקנתו היתה, כי צריך לגרש את היהודים למקומות בהם לא יפריעו לעמים אחרים.
מה שב- 1942 נחשב בעולם הנאור לתעמולה אנטישמית של משרד התעמולה הנאצי, מקבל בשנת 2003 מעמד שונה לחלוטין. איזו אירוניה של ההיסטוריה היא, שכיום יש מחנה ציוני גדול, שנימצא במרכז מערכת השלטון והצבא הישראלים, בעל השפעה עצומה על הפוליטיקה הישראלית, שדורש בדיוק את מה שכתב העיתונאי זימן בעיתונו של גבלס. השר הגנרל אפי איתם מהמפד''ל דורש להעביר את הפלסטינים למדבר סיני, ומפלגות אחרות של הימין הישראלי תומכות בטרנספר ובגירוש.
עוד הוכחה כי גזענים במדינות שונות חותרים לפתרונות דומים.

הבחירות, כך אומרים, היו דמוקרטיות. אכן, מההיבט הפורמלי של בחירות רב מפלגתיות, ההליך הדמוקרטי נשמר. אבל תוצאתו מאד לא דמוקרטית. בישראל שולט היום רוב פרלמנטרי הסבור שיש לו זכות לשלול זכויות דמוקרטיות מעם אחר, לשלוט עליו ולרדות בו. הרוב הפרלמנטרי הישראלי, הוא על כן, רוב לא דמוקרטי, כי דמוקרטיה זה לא רק עניין אריתמטרי, אלא גם תכני. כפי שרוב חילוני אינו רשאי להחליט כי המיעוט הדתי יאכל חזיר, כך אין הרוב הימני רשאי להחליט כי לפלסטינים לא יהיו זכויות אדם.
הבחירות בישראל התקיימו תוך כדי הטלת מצור ועוצר וסגר על שלושה מיליון פלסטינים. הדמוקרטיה הישראלית פעלה בחסות כידוני הדיכוי הישראלי. זה בוודאי לא דמוקרטי.

תוצאות הבחירות בישראל הן ניצחון לפושעי המלחמה. הכנסת החדשה תהיה בית ועד לפושעי מלחמה. ראש וראשון להם הוא ראש הממשלה שרון שעדיין עומד ותלוי נגדו כתב אישום בבית המשפט בבלגיה בו הוא מואשם כנושא באחריות לביצוע פשעי מלחמה, השני בתור הוא חבר מפלגתו של שרון, אהוד יתום, שהודה בראיון ל''ידיעות אחרונות'' ברצח שבויים פלסטינים באמצעות ריצוץ גולגולותיהם באבנים (ובעקבות זאת נפסל על ידי בג''צ לשמש כיועץ ראש הממשלה בנושאי טרור), ולאחריו מתייצבים בשורה עשרה מתנחלים שאף הם במעמד של חשודים בפשעי מלחמה מכוח אמנת רומא של האו''ם שהחליטה על הקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי ושנכלל בה סעיף הקובע כי ההתנחלויות הן פשע מלחמה.
עצם השתתפותם של המתנחלים בבחירות הוא סרוס הדמוקרטיה הישראלית. המתנחלים, אותם פולשים ושודדי אדמות השכן הפלסטיני שהעברתם לשטח הכבוש הינו אף הוא פשע מלחמה, מתגוררים מחוץ למדינת ישראל, ועל פי החוק השורר בישראל, אין לישראלים המתגוררים בחו''ל זכות בחירה.

בחירות ינואר 2003, הן ניצחון ציר הרשע הישראלי. שוחרי שלום וזכויות אדם צריכים להתכונן לסוף עידן הדמוקרטיה בישראל, אחת התוצאות האפשריות מהשתלטותם ההולכת וגוברת של פלנגות המתנחלים הישראליות על החיים הפוליטיים בישראל. השחיתות האוכלת בליכוד, החשדות נגד ראש הממשלה עקב הסאוב הנובע מיחסי הגומלין של הון ושלטון בצרוף השחיתות המוסרית הנובעת מהכיבוש, הם חומר דליק שיכול בהחלט לשרוף את הדמוקרטיה בישראל כמו שנישרפה מעבורת החלל קולומביה בהתחככות עם האטמוספירה.
מי שיכול, כדאי שיכין לעצמו גם פתח מילוט לחו''ל כדי להמשיך משם את המאבק עד שיופל שלטון הרשע והפשע בישראל.