|
חייבים במדינה דמוקרטית להבדיל בין דת ולאום:
במדינות בעלות משטר דמוקרטי ליבראלי המדינה מבטיחה את חופש הפרט בענייני דת, ובכלל זה החופש הנתון לכל אחד לבחור את דתו. האמונה נתפסת כעניינו הפרטי של כל אדם, ויש לו חירות לקיים או לא לקיים את מצוות הדת.
לחופש בענייני הדת יש שני צדדים:
חופש דת - החופש לבחור באמונה דתית, החופש לקיים את הפולחן הדתי ואת מצוות הדת.
חופש מדת - החירות של האדם שלא לקיים את מצוות הדת.
במשטר דמוקרטי-ליבראלי המדינה אינה מתערבת בענייני אמונה - דתית או אחרת, ואינה מתנה את זכויותיו ואת חירויותיו של האזרח באמונתו הדתית, בהשתייכותו לעדה דתית מסוימת או בקיום מצוות דתו.
כבר בהכרזה על הקמת המדינה הצהירה מדינת ישראל על כוונתה להבטיח חופש דת. יש הטוענים כי בכמה תחומים החקיקה הדתית מנוגדת להבטחה זאת ופוגעת בחירויות יסוד של האזרח במשטר הדמוקרטי. כך, למשל, טוענים כי בכך שהחוק הישראלי מחייב את היהודים להינשא לפי דין תורה, יש פגיעה בחופש המצפון של הלא-מאמינים. דוגמה אחרת: נישואין שערכו רבנים רפורמים וקונסרבטיבים אינם מוכרים בארץ, וזוהי פגיעה בעיקרון הדמוקרטי של שוויון בפני החוק. עוד יש הטוענים כי חוקים שחוקקה הכנסת פוגעים בעקרונות הדמוקרטיה, למשל: החוק להגבלת גידול חזיר והחוק להגבלת הצגת חמץ בפסח - שני חוקים המבוססים על הלכות דתיות.
והשאלה שנשאלת:מה עם הכפייה הדתית בישראל..אני רוצה לפתוח את העסק שלי בשבת..למה ירושלים כמעט מתה בשבת ואתה לא רואה את תל-אביב או חיפה במצב דומה..מדינה שיש בה כפייה דתית אינה דמוקרטית ליברלית! |
