|
כאשר יש תופעות של היסטריה המונית, לעיתים נדמה, בייחוד מנקודת המבט של הקהל השטוף בפעילות קדחתנית, שיש מעין הגיון בשגעון - שמסתמן כאילו דגם של אירגון. וזה מה שקורה בישראל כיום: פעילות רבה בשטח אך נטולת עקרון מארגן כלשהו - איזושהי תפיסה אתית בבסיס הפעילות חברתית-מדינית. הישרדות העם היהודי בכל מחיר אינה בגדר עקרון אתי או מדיני בפני עצמה. - אופן ההישרדות או הדרך שהעם היהודי בוחר לקיומו, גם בתנאים הקשים ביותר - זהו הפוקוס של התפיסה האתית, וזה העקרון שתמיד הנחה, גם כהגדרה, את היהדות (ותעשו לי טובה ואל תחזרו אלי עם ציטוטים מהתנ''ך).
נקודת המוצא של המאמר, כמו שאר כתבי המחבר, היא ''עמדתה הצודקת והמוסרית של ישראל''. המאמר, שעוסק רובו ככולו ב'טכנולוגיה' של ההישרדות - התגוננות בפני מנהרות וכו, מניח שעמדתה של ישראל צודקת ומוסרית, ושמה שנותר לעשות זה להגן על ישראל. כותב המאמר ומתחנפיו השונים עוסקים בדרך כלל באתר בהכחשת כל אחריות מוסרית של ישראל למעשיה כלפי הפלסטינים, וכל זה, בשם כולנו ובשם הקדוש ברוך הוא.
לכן לא נותר למי שהנושא העקרוני, עניין דרך החיים - אופן ההישרדות - בראש מעייניו - מי שהאספסוף באתר בדרך כלל מכנה בשם 'שמאל' או בשם הנרדף 'שקרן' - לא נותר לכאלה אלא להעלות את הנושא העקרוני שוב ושוב, היות וכל הטכנולוגיה של ההישרדות היא עניין משני כאשר דנים באופייה של מדינת ישראל - וזה הרי הנושא האמיתי. האם נהיה מדינה ככל המדינות, מלאה אנשים הלוקים בעיוורון מוסרי, כפרקש ושאר מכחישי הכיבוש, או ננסה ליצור סביבה חברתית-פוליטית מבוססת על עקרונות וערכים, מערכת חינוך שיש לה מטרות מעבר לחינוך לאיסוף עובדות.
את הסימפטומים של הכשל המוסרי-עקרוני אפשר למצוא דווקא בכתביו של פרקש, היות והוא אוהב לשמוע את קולו נישא ברוח וכותב על כל נושא שבעולם. בקריאה איטית מתברר שמיטב הכתיבה של פרקש היא בגדר איסוף עובדות ועיבודן, עיבוד העובדות ברוב המקרים עד שלא ניתן להכירן, היות ואיסוף העובדות והצגתן משמשים את הכותב שוב ושוב באותו הקשר צר מאד של פיתוח אמצעי הישרדות שלו ושל המדינה, תוך הקפדה על ניתוק האירועים והעובדות מההקשר של הדיון העקרוני-מוסרי.
הסימפטמטיות של הטקסט הפרקשאי לניתוק הדיון משאלות עקרוניות פוגע ראשית כל בכותב עצמו, היות ובכל כתיבה ה'מעיין' או ה'מוזה' של הכתיבה מקורם בעקרונות ערכיים. הניתוק או הנתק בנושא הזה כה עמוקים אצל הכותב עד שנראה שהפך אצלו לטבע שני. בקריאת תגובותיו לתגובות שלי למאמרו ניתן לראות את ההתגברות של הכעס, אך למרות המוטיבציה האמוציונאלית הברורה של התגובות, אין הרגש האמיתי של פרקש מוצא את ביטויו בכתיבה 'חדשה' אלא נוצר מין סגנון המבוסס על העתקה ומיחזור של אלמנטים של הטקסט שלי, לעיתים מילה במילה (יש אמנם נסיון ליצירת הקשר חדש או 'ביקורתי' עבור האלמנטים הממוחזרים, אך זה לא כל כך מצליח) . תחילה חשבתי שזה נובע אולי מעצלות מסויימת או מחופזה, אך לאחר התגובה האחרונה, שיש בה אכן יותר רוח פיוטית מבעבר, 'נפל אצלי האסימון' והבנתי שיש קשר כנראה בין הצורך הקיומי כמעט של פרקש לנתק את מחשבותיו מההקשר המוסרי-עקרוני לבין סגנון הכתיבה שלו. הסימפטמטיות שתיארתי באה לידי ביטוי במאמר עצמו, אך נחשפת ביתר שאת בחלק מהתגובות של פרקש לכתיבתי היות ובכעסו הכתיבה קולחת יותר.
ומה שרואים מכאן לא רואים משם. |
