|
זו תופעה שקשה מאד לאדם עם תרבות מערבית לעכל אותה. מקור התופעה הוא כמובן העוני - הן ברמה באישית והן ברמה הלאומית. שיטת הבקשיש ברמה האישית, מדובר בכסף קטן - וברמה הממלכתית מדובר בכסף גדול. ברמה האישית לא מדברים על בקשיש, אלא על ''חלאווה'' (חלבה). למשל, אם חבר של מישהו מוסר לו ידיעה שתסייע לו, בסיום השיחה הוא יאמר לו: ''אידק על חלאווה'', דהיינו עכשו אתה קונה לי גלידה. כמובן גודלה של מנת ''הגלידה'' הוא ביחס ישר לתועלת של מקבל המסר/העצה/ההצלה וכד'.
תופעה שהיא חלק מתרבות הקיום במצרים: אתה למשרד ממשלתי. אם נתת שטר כסף (חצי לירה או לירה) בידי הפקיד, הוא מיד יענה לך, או יחתום לך על הטופס המבוקש. אתה לא משלם, אתה מטורטר. עד כאן ברמה האישית.
מצרים מדינה עניה - זה דבר ידוע. ולכן היא משתדלת לשמש כמרכז עצבים בינערבי בתחומי כלכלה ומדינה. הדבר מסייע לה קודם כל לשמר את עמדת המנהיגות בעולם הערבי, ודמי התווך (הבונוס הכלכלי) באים כמוצר לואי. כיון שכל מוסדות הליגה הערבית מצויים בקאהיר, זה מאפשר למצרים ליהנות מריכוז המידע הרלבנטי בכל תחומי החיים בכל מדינות ערב. עובדה נוספת שאסור להתעלם ממנה - 99 אחוזים של הפקידות במוסדות הליגה הם מצרים, וזה צריך להסביר את האפשרויות של מצרים לנצל המידע לתועלתה.
בכל סכסוך בין מדינות או בכל מו''מ בין חברות כלכליות, מצרים משתדלת להכנס לעובי הקורה ''ולסייע'' לשני הצדדים בפתרון הבעיה, לשביעות רצונו של העשיר, או לשביעות רצון שני הצדדים. ואז דמי-התווך באים לידי ביטוי בהקלה על מצוקת האבטלה במצרים - פקידים, אנשי מקצוע ואקדמאים מצרים מוזמנים לבוא ולעשות את העבודה. ובמישור המדיני: השקעות במצרים ו/תרומות לכל מיני מפעלים חברתיים. בשורה התחתונה: עזרתי לך כאן - אתה תעזור לי שם, על פי הפתגם הערבי האומר ''החיים הם ענין של תן וקח''. |
עוד שאלה קצרה
