|
עמיר בניון עוזר להגדיר את המאפיין העיקרי של המצב בישראל כיום: היות הקרע בין יהודים ליהודים - בין יהודים ליברלים לבין יהודים גזעניים ניאו-פשיסטיים - קרע שאינו ניתן לאיחוי. מה שרואים משם - מ'מרומי' האילימפוס של המתנחל הלאומני - רואים גם מכאן. כאשר חלק מהציבור היהודי בישראל ובעולם בוחר לתת יד ותמיכה לפגיעה בזכויות הבסיסיות של תושבי השטחים, ובאופן ממוסד על פני שנים ועשורים, הרי היהודים שאינם מצטרפים לחגיגת העושק והבריונות והטרור המדיני הצבאי והבירוקרטי - הרי יהודים אלה הם ה'אויב' של היהודים העבריינים. נוטים לשכוח אצלנו שהגדרת היהדות כפי שהיא מוצאת את ביטויה גם במגילת היסוד של מדינת ישראל עומדת בסתירה להפרות הבוטות והממוסדות של זכויות האדם בשטחים. מדובר כאן בהפעלה של עקרונות וערכים אלה בעיתות שאינן עיתות מלחמה אלא בנסיבות של חיים אזרחיים הקשורות בהפעלתן של מערכות אזרחיות ואדמיניסטרטיביות בעיקר. ולעיתים, כפי שקרה במלחמה האחרונה ברצועת עזה - מופעל הצבא לצורך ענישה קולקטיבית של האוכלוסיה האזרחית במיטב המתכונת של פעולות הענישה הקולקטיביות של צבאות אכזריים בהסטוריה. עבור כל יהודי שלא איבד צלם אנוש, מעשיה של ישראל אל מול האוכלוסיה הפלסטינית הם פשעים ברורים המכתימים את מבצעיהם לדיראון עולם. התהום מפרידה מרגע זה, לא בין יהודי לפלסטיני אלא בין יהודים שדבקים באנושיותם לבין יהודים שבחרו לוותר על אנושיותם ועקרונותיהם ולמעשה חדלו מהיות יהודים לפי כל קריטריון מוכר. צודק עמיר בניון, - אויב הוא לי, וגם המשפחתיות כביכול של המוצא וההסטוריה היהודיים אינם חזקים דיים כדי לאפשר זהות גורל בין היהודים מהמחנה שלו לבין היהודים מהמחנה שלי. אויב הוא לי. |
