יהיו וודאי כאלה שירימו גבה למקרא הכותרת, ואולי יהיו אחרים שיתמרמרו על כריכת שמו של הקצין הגרמני, רחמנא ליצלן, עם זה של הקצין הישראלי. אולם המשותף לשניהם הוא מקצוע המודיעין. לכן שומה עלינו כבר כאן ועכשיו לומר באופן חד-משמעי, כי שני
הקצינים הללו גילו פטריוטיות אצילה בפעילותם המודיעינית, כדי להציל את עמם מיום שחור. אבל לשם כך, שניהם סטו בעשייתם המקצועית מדרך המודיעין המקובלת. לכן מטרת המאמר לבדוק את תפקודם החריג כראשי ארגון מודיעיני, וללמוד מן הנסיון ההשוואתי הזה.
בספר ''הכוזרי'' שנכתב במאה ה-12, בפרק הראשון מציג ר' יהודה הלוי את שאלת איכות המעשה, בוויכוח בין הֶחָבֵר (הפילוסוף) לבין מלך כּוּזָר. המלך תיאר בפני החבר את מעשיו בחיפוש אחר אמונה ערכית, אמונת אמת. על אופן החיפוש אמר החבר למלך:
כוונתך רצויה ומעשך איננו רצוי. הרעיון הפילוסופי הזה ישמש לנו אֶבֶן-בוֹחַן לבדיקת תפקודם של אלופי המודיעין הנזכרים לעיל. וכמאמר הנביא ישעיהו אנו נבדוק האם הקמ''ן שבהם
... שָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְֹמֹאזְנָיִם... (ישעיהו מ', י''ב)), או שקל ''במאזנים הרים וגבעות בפלס?'' משמע, האם הם השתמשו נכון בכלים המודיעיניים שעמדו לרשותם?
וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם
כידוע, בכל מעשה יש טוב ורע ו/או יתרונות וחסרונות. זה כולל בכל ארגון, קל וחומר בארגון מודיעיני. כאן, האפשרות לטעות גדולה לאין ערוך מכל מעשה אחר. כאשר נמתחה בקורת קשה על טעויות שעשה דוד בן-גוריון, תומכיו הגנו עליו. הם הודו שנעשו שגיאות בהנהגתו, אבל טענו כי בכל מקום שיש אור יש גם צל; והיה מי שהבהיר יותר והוסיף: ככל שהאור חזק יותר כך גם הצל יותר כהה. ללמדך שבכל עשייה יש שגיאות, ובמקום שיש עשייה גדולה יש גם שגיאות גדולות. כאשר ווינסטון צ'רצ'יל נשאל פעם אם עשה שגיאות בחייו, השיב: ''ודאי שעשיתי. אלמלא עשיתי שגיאות לא הייתי עושה דבר''. והחוכמה היא ללמוד מן השגיאות וזו מטרתנו.
אדולף היטלר בחר באדמירל ווילהלם קנאריס כראש המודיעין הצבאי שלו בגלל הידע וההיכרות המעמיקה של אדמירל קנאריס עם תרבות בריטניה. קנאריס הגיע לתפקידו כראש המודיעין הצבאי עם ניסיון מודיעיני קודם ומוצלח; הוא גם שלט היטב בשש שפות. יתרה מזאת, ראש המודיעין הגרמני היה חניך של אסכולה צבאית וותיקה, עם מסורת ממוסדת וקפדנית. נוסף לכך, קנאריס שירת כמפקד צוללת כאשר היתה כלי נשק חדש, שאין ''מסורת'' לפעולתו.
מנגד, האלוף צבי זמיר נבחר לראש המוסד חף מכל הידע והנסיון שנהנה מהם האדמירל קנאריס. בניגוד לקנאריס, זמיר הינו חניך של אסכולת האילתור שמקורה ב''אקדמיה הצבאית'' בג'וערה. הוא נבחר לתפקיד ראש המוסד מהסיבה שראש המודיעין הצבאי המצרי, הגנרל פואד נצאר, הגדיר: נבחר לפי הקריטריון של ''אנשי הקשרים'' ולא ''אנשי הכישורים''. דהיינו, בגלל היותו מזוהה עם מפלגת השלטון ונאמן למנהיגיה. לזכותו של האלוף זמיר ייאמר, שבהתחלה הוא דחה את ההצעה לשמש ראש המוסד, והודיע לראש הממשלה, כי אין לו שום מושג בענייני מודיעין.
שני הקצינים, האדמירל ווילהלם קנאריס והאלוף צבי זמיר, עמדו בראש ארגון המודיעין הצבאי של ארצם, שעה שזו הייתה על סף מלחמה – וגם במהלכה. הראשון הגיע לתפקידו מחיל הים הגרמני, והשני הגיע לתפקידו מצבא היבשה של צה''ל. לשניהם הייתה דילמה בתנאים שבהם פעלו בתפקידם המודיעיני. אדמירל קנאריס ראה ביוזמה המלחמתית של היטלר סכנה לקיומה של גרמניה – ופעל
ביודעין נגד כוונותיו המלחמתיות של אדולף היטלר. תחילה כדי למנוע מלחמה, וכשזו פרצה פעל לקצר אותה. קנאריס ארגן סביבו קבוצה של גנרלים ואף הפעיל אותה. היא מנתה 26 אנשים, שכללה גם אזרחים בכירים. למיטב ידיעתי, ולא התעמקתי בכך, קנאריס לא היה קשור לנסיון ההתנקשות בהיטלר. הגיסטפו הנאצי כינה את הקבוצה הזו ''התזמורת השחורה'' (Die Schwarze Kapelle).
באנלוגיה ובניגוד ל''תזמורת האדומה'' של הבוגדים שפעלו מטעמי אידיאולוגיה לטובת בריה''מ. ואילו האלוף צבי זמיר, הוכנס ללוע הארי המצרי מבלי שהכיר את הקרביים שלו, כדי להביא מידע מעודכן על הכנות המלחמה של האויב המצרי, כדי לסייע לצה''ל להתכונן למלחמה שתבוא. אלא שלא היו בכלל הכלים להתמודד עם דרכי הפעולה האפשריות של האויב המודיעיני המצרי, בסיועו הישיר והנדיב של ידידו המצרי, הד''ר אשרף מרואן.
האדמירל קנאריס, הוא שיזם את הקשר עם האוייב וגם את חוליית הקישור אליו. איש הקשר שלו עם המודיעין הבריטי היה ארכיבישוף מן הוותיקן – שגם הוא היה נגד היטלר. משמעות הדברים היא שקנאריס היה בטוח בצינור הקשר שלו, כי הוא בחר בו. ואילו צבי זמיר נגרר לקשר עם המודיעין של האוייב לפי יוזמה מצרית. ההבדל בין שני האירועים הוא ענק. קנאריס פעל בזירה אוהדת ובטוחה. ואילו האלוף זמיר פעל כל הזמן בזירה חשודה. זה חייב אותו לפעול בסביבה עויינת בליווי מתמיד של חששות וסימני שאלה. אלא שגם זמיר וגם צמרת המוסד פעלו מול המודיעין המצרי, משל פעלו בזירה אוהדת. בעוד שהמוסד אירח את אשרף מרואן במעונו שבלונדון, המודיעין המצרי הפך את הקערה על פיה והתנהג כ''מארח''. כך מתאר צבי זמיר בספרו ''בעיניים פקוחות'' את פגישותיו עם מרואן. זמיר ואנשיו טבעו בים השפע המודיעיני האיכותי שהעתיר עליהם על ידי סאדאת, ונפלו אל מלכודת הדבש שהלעיט אותם במכמניו. השגיאה הקרדינלית הזו נבעה מעצם העובדה שזמיר ואנשיו לא הכירו את התרבות המצרית.
אדמירל קנאריס שמר על מעמדו הבכיר מול הצד האחר; ואילו האלוף זמיר ירד לשטח ופעל כסוכן מן השורה מול שליחו של סאדאת. בכך, מבלי משים הפך את עצמו לשבוי מודיעיני של אשרף מרואן. אלא שזמיר ראה את זאת אחרת. לפי עדותו של זמיר עצמו, בין ראש המוסד לבין שליחו של סאדאת היה כבוד הדדי, ובין השניים התפתחו יחסי רעות. כל קמ''ן יודע שבשיחה בין שניים, כל אחד משני הצדדים יכול ללמוד על דעות רעהו. ולכן אפשר להסיק כי זמיר שגה שגיאה כפולה. ראשית, הוא סייע לאויבו שלא ביודעין ללמוד על דעותיו, על אופן חשיבתו ותהליך קבלת ההחלטות שלו. שנית, זמיר לא הבין שנושאי ''הדיונים'' של הצמרת המצרית שבהם הוא ''השתתף'', בסיועו של הד''ר מרואן, הוכתבו על ידי סאדאת למענו. ומעל לכל הוא איבד את הפרספקטיבה של ראש הפירמידה בבואו לקבל החלטות.
בצהרי היום שגרמניה פלשה לפולניה, ב-1 בספטמבר 1939, האדמירל קנאריס שלח קצין נאמן לו במפקדתו,
בדרגת רב-סרן, לשגרירות הבריטית – לפגוש את נציג
MI-6, (''המוסד'' הבריטי). קנאריס ביקש ממנו שימסור לנציג הבריטי כי הוא, קנאריס, ישמור על קשר רציף עם המודיעין הבריטי במהלך המלחמה באמצעות קרדינל אמין בוותיקן. כאמור, קנאריס לא פעל ישירות מול המודיעין הבריטי. העברת המסרים נעשתה באמצעות הוותיקן עבדה כהלכה, כשאיש בגרמניה אינו חושד בדבר. השיטה היתה כל כך משוכללת, שבמצב מסויים, מסר שיצא משולחנו של צ'רצ'יל,
חצי שעה לאחר מכן הונח על שולחנו של היטלר על ידי הגנרל קנאריס עצמו. לאחר המלחמה ראש ה''מוסד'' הבריטי (
MI-6), סר רוברט מנזיס, אמר על קנאריס, שבזמן המלחמה הוא היה בן-הברית הטוב ביותר של בריטניה בגרמניה. עבור בריטניה, שימש האדמירל קנאריס בתפקידו של הד''ר אשרף מרואן, כי הוא היה זה שהציע את שרותיו לבריטניה. אבל הוא לא פעל עבור בצע כסף, אלא אידיאולוגית.
ארבע שנים לפני מלחמת יום כיפור, נכנס ד''ר אשרף מרואן לשגרירות ישראל בלונדון והציע לנציג המוסד את שרותיו. לאחר שנציגי המוסד ''בדקו'' את מרואן מכל זווית אפשרית, כולל בהתערבותו של צבי זמיר עצמו – הוחלט לרכוש ממנו את כל מה שהוא הציע לנו – והוא הציע הרבה מאד מודיעין איכותי ומעולה בתמורה לכסף כבד. בהדרגה נפגש זמיר עם מרואן, בהמלצת צמרת המוסד, שלא הבינה הרבה במודיעין (עצם ההמלצה לפגישה מעידה על כך), ולאט לאט המפגשים נעשו יותר תכופים וחברתיים – לפי עדותו של זמיר עצמו.
האלוף צבי זמיר לא ידע ערבית. חוסר הידע בתרבות המצרית וחוסר ידע במקצוע המודיעין היו עבורו אבן נגף. מולו בצד המצרי פעל נשיא מצרים, אנואר סאדאת, שהיה גאון אסטרטגי. הוא העתיק מווינסטון צ'רצ'יל את הלשכה המיוחדת ''מערכת הבקרה של לונדון'' (London Controlling Section = LCS) ממלחמת העולם השניה, שהפעילה את תכניות ההונאה של בריטניה מול הצבא הגרמני. סאדאת הקים במשרד הנשיאות, לשכה מקבילה שקרא לה ''לשכת המידע'',
ששרתה את המוציא והמביא, אשרף מרואן, שליחו של סאדאת מול צבי זמיר. לאחר כל מפגש עם אנשי המוסד, היא קבלה ממרואן דו''ח מפורט; ולפני כל מפגש היא הכינה למרואן חומר למסירה – ואף הכינה אותו לשיחה עם אנשי המוסד.
אשרף מרואן סיפר לעתונאי האמריקני אהרן ברגמן, כי מאחוריו פעלה לשכה של 40 מומחים שונים, שלמדו היטב את התגובות והתובנות של זמיר והכפופים לו. מיודענו הגנרל אחמד בסיוני, קצין-מודיעין בעברו, ושגריר מצרים בישראל לשעבר, היה חבר בוועדה הנ''ל. הוא אמר למראיין
בטלביזיה המצרית, שהוא שמע את סאדאת אומר: ''אשרף מרואן האיר לי את הדרך'' (أشرف مروان نور لي الطريق). בכך סייעו המומחים למודיעין המצרי לעכל את המידע, שמרואן קלט מזמיר, ולנתח את מצבה של ישראל – פועל יוצא מכך: זמיר סיפק ללשכת המידע ששירתה את מרואן את הצי''ח המעודכן, במה להלעיט את ''מפעיליו'' של מרואן בהמשך הדרך. בעוד שבצד הישראלי היו שניים שלושה אנשים במוסד ושני אנשים באמ''ן מחקר שטיפלו בחומר שמרואן מסר. לא רק שלא היה ביניהם כל קשר אלא שתהום רבא היתה פעורה בין שני הצוותים. מולם פעל צוות מלוכד של 40 איש, שפעל בהרמוניה מלאה בהנחיית סאדאת.
השיא בתכנית ההונאה של סאדאת נועד להתבצע בליל יום כיפור, יום ששי (05.10.1973) – במפגש המפורסם בלונדון. באירוע הזה ביקש סאדאת להשתמש בהוראה מלחמתית מפקודות הקבע של הג'יהאד האסלאמי – כתרגיל הונאה נגד ישראל. בעבר, ההוראה של הג'יהאד חייבה את המפקד המוסלמי שצר על עיר, לשלוח שליח למפקד העיר הנצורה, ולהודיעו כי אם יקבל את דת האסלאם, לא תהיה מלחמה. אבל אם יסרב המפקד המוסלמי יסתער על העיר – והתוצאה תהיה של הרג והרס רב. הוראה זו מבוססת על פסוק מהקוראן שקובע: ''איננו מענישים בטרם נשלח שליח [להזהיר]'' (وما كنا معذبين حتى نبعث رسولا) (סורה 17, פסוק 15). בימי התפשטות האסלאם, המפקד המוסלמי המתין לתשובה שלושה ימים בטרם יפעל. ואילו לצורך בצוע ההונאה, סאדאת לא יכול היה להמתין שלושה ימים למענה. לכן החליט להושיב את האלוף זמיר על כסאו של האדמירל קנאריס, כדי לחקות את העברת המסר המהירה של קנאריס מצ'רצ'יל להיטלר – במלחמת העולם השניה.
דהיינו, שצבי זמיר יעביר מיידית לגולדה מאיר את האולטימטום של סאדאת:
מלחמה או כניעה. שהרי זמיר, בהיותו ראש המוסד הכפוף ישירות לראש הממשלה, במצב החרום הנוצר, רק הוא יכול להתקשר טלפונית לראש הממשלה באשמורת הבוקר, ולהעביר לה את המסר. למעשה, זו היתה הסיבה שסאדאת הזמין את האלוף זמיר ללונדון לשוחח על מלחמה.
אלא שהאלוף צבי זמיר לא הבין בכלל את המסר שהוא קיבל מידידו מרואן. וכך הוא תיאר את פגישתו עם אשרף מרואן בלונדון.
אם אכן היה [מרואן]
סוכן כפול, כפי שטוענת עלילת הכזב, היו לו שתי אופציות מוצלחות בהרבה להטעות את ישראל ולשמור על הפתעה גמורה: האחת, לא לבוא לפגישה כלל ולהשאיר אותנו בערפל, והשניה לבוא ולעשות כמיטב יכולתו לשכנע אותי שזו אינה מלחמה אלא רק ''תרגיל''. אבל מרואן הגיע. עד כאן דברי זמיר.
זוהי השגיאה הקלאסית והגדולה ביותר שיכול לעשות קצין מודיעין בתחום ההערכה והמחקר: להעריך את התנהגות אויבך לפי אמת התרבות המודיעינית שלך – זה מצד אחד. מהצד האחר, המפגש המודיעיני של שתי התרבויות חושף כאן את הפער העצום בין השתים: החשיבה המשוכללת והמפותחת של המודיעין המצרי, מול החשיבה הפרימיטיבית של ישראל. והטרגדיה הגדולה ביותר היא, שגם כמעט אחרי חמישה עשורים, צבי זמיר לא מעכל את העובדה ש''
האמת'' היתה נשק-ההונאה של מרואן – לאורך כל הדרך הוא לא שיקר למוסד. האמת היתה המורפיום של מרואן, שבו הוא הרדים אותנו.
פעילותו של האדמירל ווילהלם קנאריס סייעה לבריטניה לקצר את המלחמה. לקראת סוף המלחמה, היטלר חשף את הקושרים נגדו, וחברי ''התזמורת השחורה'' הוצאו להורג – וזה כלל כמובן גם את קנאריס. ואילו פעילותו של האלוף צבי זמיר לא סייעה לצה''ל לקדם את פני המלחמה. זמיר טוען שאמ''ן לא קיבל את המלצות המוסד. ראש אמ''ן אלי זעירא טוען שאשרף מרואן היה סוכן כפול שהכשיל אותנו. וכדי להדגיש את הטעות, לאורך כל הדרך, אני טוען שאשרף מרואן היה האיש של סאדאת ולא שלנו.
''ציצרו'' שפעל במלחמת העולם השנייה היה אב-טיפוס של ''המלאך'' (אשרף מרואן). הוא שירת כמשרתו האישי של שגריר בריטניה באנקרה. המודיעין הבריטי ניצל אותו כדי להונות את הצבא הגרמני. במנוחת הצהרים היומית, נהג השגריר הבריטי להביא הביתה חומר מודיעיני לקריאה. בעת שהשגריר ''נרדם'', נהג משרתו האישי (''ציצרו'') לצלם את המסמכים. ''ציצרו'' הציע את הצילומים לשגריר הגרמני באנקרה. השגריר הגרמני שילם עבורם הרבה כסף. לאחר שקרא את קובץ המסמכים הראשון, ראש המודיעין של האס.אס., הגנרל וולטר שלנברג דחה את המסמכים. הוא אמר ש''המסמכים פשוט יותר מדי טובים מכדי להיות אמיתיים'' – ודחה אותם. אבל במחשבה שנייה הוא אמר, שיש להם ערך חשוב אחד:
חשוב מאד לדעת באיזה אמצעים האויב שלך מנסה להונות אותך. אילו כך נהג המודיעין הישראלי – לא היינו נופלים בפח. אבל הפתגם בערבית אומר ''אילו זרענו את ה''אילו'' היה צומח הלואי'' (لو زرعنا ال(لو) كان طلع يا ليت).
לסיכום, בעוד שהאדמירל קנאריס הלך עם שתי רגלים יציבות על הקרקע והצליח; אבל נחשד ידי היטלר בהשתייכות לקבוצת הגנרלים ששאפו להדיחו, והוצא להורג. גם האלוף צבי זמיר פעל עם בטחון רב בעשייה שלו. אלא שזמיר קיווה להגיע למלוכה, במקום זאת מצא את עצמו רוכב
על חמור של סאדאת.
אלופי המודיעין - וילהלם קנאריס וצבי זמיר
