חשבתי שבענייני העולם הזה ה' נוכח פחות. החלום לימד אותי שהחיים מורכבים משילוב של גשמיות (סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה) ורוחניות (וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה). ועוד דבר למדתי, שהתכלית היא להעלות את הגשמיות במעלות הרוחניות, לקדש את החומר
גשמי הברכה טיהרו את האוויר וכעת אנחנו נושמים אוויר נקי. מבחינה גשמית. מהבחינה הרוחנית לעומת זאת, האוויר עודנו מזוהם ולצערנו קל לזהות שהזיהום מתגבר והולך מיום ליום. אמנם אני לא זוכר שהיה פה אי פעם שיח של אהבה אבל גם לא זכור לי שהיה שיח של שנאה כזאת שוצפת. אכן, למיטב זכרוני תמיד היתה פה שנאה כלפי אלה שהם 'לא משלנו' אבל בדרך כלל היא היתה כבושה, לא הניפו אותה כדגל. מה שהתחדש בזמן האחרון זה הקצנת השנאה והחצנתה עד כדי כך שכבר קשה למצוא בתקשורת הכללית אמירות שאינן מבטאות שנאה. וזה משפיע, אין ספק שזה משפיע. כי חלק ממושאי השנאה מגיבים באותו סגנון, מתקשים להבליג והתוצאה היא זיהום אוויר חמור.
חייבים לשנות את השיח, לצמצם את זיהום האוויר עד לטיהור מוחלט. ואין לי ספק שזה יקרה מתישהו, השאלה היא אם אנחנו מסוגלים לעשות את השינוי בכוחות עצמנו. ברור שאנחנו יכולים לשנות, זה בידינו, מספיק שנפסיק להקשיב למפיצי השנאה, שנתעלם מהם והם ייעלמו מחיינו. השאלה היא אם יש לנו מודעות לנזק המצטבר מהשיח הזה וליכולת שלנו לשנות את הכיוון שלו. הבעיה היא שכדי לשנות את כיוון השיח עלינו לשנות את הכיוון של עצמנו, לוותר על הרגלים ישנים, ומסתבר שזה לגמרי לא פשוט. פרשת השבוע פותחת בפסוק
(בראשית כ''ח): י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. על המלה
וַיֵּצֵא שואל רש''י:
לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה' ולמה הזכיר יציאתו? ומשיב רש''י:
אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם - פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. זה עונה על השאלה כיצד השפיעה יציאתו על העיר באר שבע, אבל כיצד היא השפיעה עליו עצמו? הרי עד עכשיו הוא חי בחממה מוגנת, מנותק מענייני עולם הזה,
אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים, וכעת הוא נאלץ לצאת ולהתמודד עם הוויות העולם הזה, ודוקא במקום ירוד רוחנית כמו חרן, מה יהיה איתו? האם יצליח לשמור על צדקותו כשהוא חי בין אנשים הרחוקים מרוחניות? בין אנשים שעניינם בחיים מסתכם בהישגים חומריים? התורה כמובן לא אומרת בפירוש, אבל היא בהחלט רומזת לכך שיעקב מוטרד מאוד בשאלות הנ''ל.
רוחניות וגשמיות משולבות
מסתבר שהכפילות וַיֵּצֵא וַיֵּלֶךְ בפסוק הראשון, שעליה עמד רש''י, היא עצמה רומזת לחששות שלו. בפסוק הבא מתחילים להבין ממה חשש יעקב:
יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וגם כאן נחלץ רש''י לעזרתנו בהסבירו את הצירוף
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו ביחס לאבנים:
עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. חלק מהמפרשים שואלים ומה עם כל הגוף, הוא אינו צריך הגנה מפני חיות רעות? ומשיבים כל אחד בדרכו. לעניינו, מבואר בתורת החסידות שהחשש של יעקב היה מפני השפעות זרות. והרי דרכן של אלה לחלחל אט אט לתודעתו של אדם עד שמבלי משים דעותיו משתנות והוא אפילו לא יודע כיצד ומתי זה קרה.
לכן לפני ששכב לישון בדרכו לחרן, הוא מקבל החלטה; הוא ישמור על הראש שלו שלא יספוג שום השפעה זרה, יהיה לו ראש אבן שאינו מוכן לקבל שום שינוי תודעתי. האבנים ששם מראשותיו נועדו להמחיש עבורו את ההחלטה הזאת, להגן עליו
מפני חיות רעות, שהן הדעות וההשקפות המנוגדות למה שספג בבית אבא. ואם צריכים עוד הוכחה לרעיון הזה, החלום שמסופר מיד אחר כך מבהיר זאת היטב:
יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. לא נביא כאן את כל החלום, רק נציין שה' מתגלה אליו (לראשונה) ומבטיח לו שהוא יקבל את הברכות שקיבלו אבותיו ועוד יותר. לענייננו חשובה התגובה של יעקב.
יעקב מתעורר ונפעם מהחלום:
טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. חשבתי שיש הפרדה בין החיים הרוחניים, כפי שחייתי עד עתה ובין חיי העולם הזה, אלה שלקראתם אני הולך ומהם אני מוטרד. חשבתי שבענייני העולם הזה ה' נוכח פחות. החלום לימד אותי שהחיים מורכבים משילוב של גשמיות חשבתי שיש הפרדה בין החיים הרוחניים, כפי שחייתי עד עתה ובין חיי העולם הזה, אלה שלקראתם אני הולך ומהם אני מוטרד. חשבתי שבענייני העולם הזה ה' נוכח פחות. החלום לימד אותי שהחיים מורכבים משילוב של גשמיות (
סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה) ורוחניות (
וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה). ועוד דבר למדתי, שהתכלית היא להעלות את הגשמיות במעלות הרוחניות, לקדש את החומר. עם התובנה החדשה הזאת יעקב רגוע והוא יוצא לדרך בלב קל
(פרק כ''ט): א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. הוא כבר לא חושש מהעתיד, יש לו משימה והוא יבצע אותה על הצד הטוב ביותר. הוא כבר לא חושש מהעתיד, יש לו משימה והוא יבצע אותה על הצד הטוב ביותר.
מה שאיפיין את דרכו של יעקב לכל אורך הדרך היא העובדה שלא נלחם עם הרע. הוא זיהה את הרוע אבל ההתמודדות שלו הסתכמה בהגברת הטוב, ובכך הוא הצליח מעל ומעבר. וממנו עלינו ללמוד, להפסיק להתייחס אל הרוע כי זה מזיק לנו רוחנית ואף מגביר את אותו רוע. גם לא להילחם עמו, פשוט להתעלם ממנו ולהגביר את הטוב, בעזרה לזולת וכדומה, ככל יכולתנו.
חייבים לצאת מעצמנו
