הינו כולנו סטודנטים באוניברסיטה העברית, בגבעת רם, שהחליפה לאורך שנים את הר-הצופים. על כרי הדשא הנרחבים ובאולמות הספריה לאומית פגשנו מגוון אנשים שונים מאתנו, אשר באו מרקעים שונים והחזיקו במגוון דעות בכל תחום. הכרנו תלמידים במגוון תחומי הלימוד.
בפקולטה למשפטים הכרתי את חמן פורה שלח. הוא היה גבר נאה, חכם, חרוץ, אשר קרא במקור את כל פסקי-הדין האנגליים שנדרשנו לקרוא, וכמובן את כל פסקי-הדין הישראלים המרובים, ניתח אותם ושלט בכל רזיהם. אני, לעומתו, הייתי טרוד בעבודתי כמדריך גדנ''ע בבתי ספר תיכונים בירושלים, בקיבוצים ובבאר-שבע ועיקר לימודי רוכזו בחדשים האחרונים שלפני הבחינות.
כבר איני זוכר את המפגש הראשון עם חמן, אך קל מהרה צמחה בינינו ידידות נהדרת, וברבות הימים עברנו גם לגור יחדיו, לרבות שנה תמימה בבית דודו, פרופ' עוזי ארנן, שנסע אז לשנת שבתון בלונדון, ולאחר מכן בדירה שהשגתי בשכונת הורדים בירושלים, או ''רסקו'' בלשון העם.
באנו מרקעים שונים לחלוטין. חמן היה בנו של המשורר הגדול יחיאל שלח, או בשמו הספרותי יונתן רטוש, שהיה ממייסדי וממנהיגי התנועה ''הכנענית'', שהאמינה בהקמת מדינה או ישות מדינית בכל ''הסהר הפורה'', מצפון הלבנון ועד מצרים, מדינה בה ידובר בשפת עבר, ובה יחיו בני כל הדתות בשלום, לרבות אלו שיחזרו לפולחן אלילי כנען הקדומים.
אני, לעומתו, באתי מקיבוץ דתי, ''שלוחות'' שלמרגלות הגלבוע, וחונכתי בחינוך דתי-ציוני מאז עליתי ארצה עם ''עלית הנוער'', ואף חבשתי עדיין כיפה סרוגה לאור הדרכתי גם במוסדות חינוך דתיים, עד שירדה מראשי בהיותה סמל לדבר אשר כבר לא היה נכון לי.
הבדלי ההשקפות לא הפריעו לנו. מעולם לא היה לי חבר כה קרוב וטוב כחמן.
בנות רבות ונאות למדו עבודה סוציאלית ונהגתי לשאלן, ספק בהומור ספק ברצינות, אם כבר פתרו את בעיותיהן הן, טרם בואן לפתור בעיות של אחרים.
שם פגשתי קבוצת נערות נלבבות ובהן גם אילנה, לימים אילנה שלח.
משום מה נוצרה בינינו כימיה, לאו דווקא במישור המשיכה בין עלמה לגבר. התפתחה לה ידידות עמוקה עד שבאחד הימים החלטנו לאמץ זו את זה במישור האחוה – היא תהא לי לאחות ואני לה לאח.
לאילנה היתה ויש אחות מרנינה, שאז טרם הכרתי. זו לא הפריעה לאילנה לאמץ לה גם אח. לימים חברנו המשותף, יונה יודלביץ ז''ל, ביקש להצטרף לאחוה זו... ממש משפחה חדשה...
אני עליתי ארצה בגפי אחרי השואה. לימים למדתי מקריאת ספרה של אמי המנוחה, שתחילתו נכתבה בגטו והמשכו על ערש-דווי בבית-החולים לחולי-ריאה במינכן, שם נפטרה ב-1945, בדרכנו ארצה, שהיה לי אח צעיר שנולד ומת תוך זמן קצר בגטו. לאמי החולה והסחופה לא היה במה להניקו או להאכילו. נותרתי לבדי.
כך נקפו הימים ונפקו הלילות. הכרתי בין חמן, שהיה בזמנו מסוגר מאד במישור זה, לבין אילנה, אט נפתחו הלבבות וניצתה ביניהם אהבה. עודדתי את שני יַקִּירַי אלה לטפח את הלהבה עד שהבשילה לנישואין.
כך נוצר זוג נאה של שני אנשים טובים, חכמים, נעימים ומלומדים, מה שקרוי ''מלח הארץ'' והוקמה משפחה מבורכת ומשגשגת. שניהם השלימו חוק לימודיהם לדוקטורט, חמן מונה לשופט בירושלים כאשר דרכו סלולה, ואילנה השתלבה בהוראה בחוג לימודיה, נולדו להם בן ובת והם הקימו, תרתי משמע, בית בשכונת רמות שבירושלים.
הכל - עד שחייל מצרי רצחני רצח אותם ללא סיבה, ככל שיכולה להיות סיבה לרצח, על הדיונה ב''ראס בורקא'' בסיני.
רצח זה נורא מהרבה בחינות. הוא כה מנוגד למסורת המוסלמית של הכנסת אורחים, לדיבר הכלל אנושי של ''לא תרצח'', אך זווית אחת בו לא נותנת מנוח: זה היה רצח שתחילתו בפשע רצחני והמשכו ברצח ביורוקרטי: החיילים המצרים מנעו בכח מקבוצת רופאים ישראלים שהיתה לרגלי הדיונה לעלות לפצועים ולהצילם. צליל בת השתים-עשרה נורתה ודיממה ברגלה. חוסם-עורקים היה מציל את חייה, וטיפול מיידי היה מציל חיי פצועים נוספים. אך החיילים המצרים טענו שעליהם לקבל הוראות מדרגים גבוהים יותר שישבו בראס סודר ואולי בקהיר, וכך הפצועים דממו למוות לעיני אותם חיילים אווילים ולנגד עיניהם הכלות של הרופאים.
כן, גם אדולף אייכמן טען במשפטו כי ''רק מלא פקודות''...
אֶזְכְּרַם
