המציאות שמעבר למציאות

שלא נטעה לחשוב שלרע יש קיום עצמי, אין זה כך, אלא גם שורשו של הנחש המזיק הוא למעלה. והמודעות הזאת בכוחה לרפא, והיא אכן מרפאה, את כל המחלות האנושיות בגוף וגם ברוח

פרשת השבוע פותחת בדיני פרה אדומה, דינים שנתקבלו בתחילת השנה השניה (במדבר י''ט): ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. ומיד אחר כך מדלגת לשנה הארבעים, ההסתלקות של מרים (פרק כ'): א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. חז''ל שואלים ומובא ברש''י: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה קרבנות מכפרים (או כמו שפרה אדומה מכפרת) אף מיתת צדיקים מכפרת. התורה השהתה את כתיבת דיני פרה אדומה כדי ללמד אותנו שגם מיתת צדיקים מכפרת. ובפסוק הבא מספרת התורה: ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.

זה מסופר מיד אחרי מיתת מרים, מה הקשר בין שני האירועים? רש''י: מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים. ארבעים שנה נדדו במדבר ולא היה מחסור במים, לכל מקום שהגיעו הגיעה גם הבאר שממנה שתו. כל כך התרגלו לזה, שלא טרחו לשאול כיצד ובזכות מי זה קורה. כעת פתאום התברר להם (ולנו) שזה היה בזכות מרים. התורה אומרת לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת אבל היא עושה זאת בדרכה שלה, בדרכים שונות מאלה שאולי היינו מצפים. ככלל, בפרשת השבוע מתחילים להפרד מהמדבר לקראת הכניסה לארץ, זמן מתאים לסיכומים ולהסקת מסקנות לקראת ההמשך שצפוי להיות שונה בתכלית. במדבר קיבלו הכל מן המוכן, מכאן ואילך צריכים להתחיל לעבוד.

ואת העבודה מתחילים בשלב הזה, לפני הכניסה לארץ, להתבונן במה שמעבר; להבין ולהפנים שהמציאות הגלויה אינה מהווה את כל הסיפור, המציאות הגלויה היא רק השתקפות של הוויה רוחנית בלתי נראית לעיני בשר. כך אחרי מות מרים כשהתברר כי מה שנראה להם הכי טבעי, שתמיד יש להם מים זמינים, זה לא באמת טבעי, זה יותר נס מטבע. וכך גם בהמשך אחרי מות אהרן: כט וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. ומיד אחר כך (פרק כ''א): א וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. מה הקשר? רש''י: (הכנעני) שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. כל עוד אהרן חי, ענני הכבוד הגנו על עם ישראל.

להתחבר למציאות שמעבר

כמו בדרך אגב מלמדת אותנו התורה שהגוי אינו צריך סיבה מיוחדת כדי לתקוף את עם ישראל, מספיק שיחשוב כי אנחנו פגיעים וכבר הוא ממהר לנצל זאת ולתקוף. ארבעים שנה בני ישראל חיו כך, מוגנים, וזה נראה להם טבעי, לא שאלו בזכות מה ומי ענני הכבוד חופפים עליהם. כעת משהסתלק אהרן, גילו שבזכותו היתה להם הגנה שמימית במשך כל הארבעים שנה. אבל כרגע אהרן איננו והם במלחמה, מה עושים? אין ברירה, פונים אל ה' ישירות: ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. ג וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה. ולענ''ד זה המסר המרכזי בפרשת השבוע, לפנות ישירות אל ה', להתפלל.

וזה נכון גם אם, חלילה, הצרה באה כתוצאה משגיאה שלנו. הסיפור הבא בפרשה ממחיש את הרעיון הזה בצורה מושלמת: ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. זה נשמע שהיו כפוי טובה בצורה קיצונית, בשנה הארבעים זה מה שיש להם לומר על המזון השמימי שקיבלו כל יום? סביר להניח כי מי שכלפיו מופנית התרעומת יחוש צריבה חזקה למשמע הדברים, מעין כוויה בנפש. והתגובה – מידה כנגד מידה: ו וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. העם ראה שגם לדיבור רע יש תוצאות והתחרט: ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ... וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם.

ה' מציע למשה פתרון חינוכי: ח וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. ומשה מבצע: ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. שואלים רבותינו בתלמוד (ראש השנה כט/א) ומובא ברש''י: וכי נחש ממית או מחיה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים. שלא נטעה לחשוב שלרע יש קיום עצמי, אין זה כך, אלא גם שורשו של הנחש המזיק הוא למעלה. והמודעות הזאת בכוחה לרפא, והיא אכן מרפאה, את כל המחלות האנושיות בגוף וגם ברוח. בכוחה של המודעות הזאת גם להצעידנו בדרך הקצרה והבטוחה אל הגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.

---