יוצאי אתיופיה בישראל משולים בימים אלה לשיירות המסחר בימי קדם, שנעו על גמלים מדמשק לבגדד וחזרה. שיירת מסחר לא יצאה למסעה מעיר לעיר, רק לאחר שמצאה לה גבור, שישמור עליה מפני השודדים שבדרך. איש רב-פעלים שהטיל את חתיתו על הסובבים אותו; שעצם נוכחותו מרתיעה אחרים להתקרב אל הסוחרים. לעתים השיירה היתה ממתינה כמה ימים, אפילו שבוע עד שמצאה מאבטח הולם. בדרך כלל גיבור כזה היה איש רב-מימדים בעל שפם גדול, שהשפם היה הסמל המסחרי שלו. בערבית הוא נקרא אבו-שנב (أبو شنب = בעל השפם) אבל לא תמיד המאבטח עמד בהבטחתו ומילא את הצפיות שתלו בו.
והנה שיירה שהמתינה כבר שבוע ימים, מצאה סוף סוף מאבטח, ויצאה לדרכה מדמשק לבגדד. בליל החניה הראשון, הפתיעו אותם שודדים כאשר דרש את הכסף או החיים? ואז כל הסוחרים הסתכלו על הגבור, וחיכו למוצא פיו. ואז האיש אמר רבותי, החיים מתוקים יותר מהכסף. למשמע דבריו של הגיבור, קמו הסוחרים ומסרו את כל כספם לשודדים.
הדרמה הזו חזרה על עצמה גם בלילה הבא. אלא שהפעם במקום הכסף, נאלצו הסוחרים למסור את הסחורה שלהם. ולאחר שהסוחרים נפטרו גם מסחורתם, אמר מנהיג השיירה: ''הפשיטו אותנו ושדדו אותנו, אבל גיבור היה לנו'' ( = شلحونا وناكونا وأبو شنب معانا). כזה הוא מצבם של האתיופים בישראל. באתיופיה מצבם כבר היה יותר טוב.
יוצאי אתיופיה והממשלה
