בגליון 82 האחרון של גימלאי המודיעין, ארבעה אנשים הגיבו על מאמרי בגליון שקדם לו ''ההיה המלאך סוכן כפול?''. שלושה אנשי מודיעין ולבלר קטן אחד. הבכיר מכולם, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי ורס''ן קובי סגל, אף ששללו את התיזה שלי, הגיבו לגופו של ענין. ואילו תא''ל עמוס גלבוע שהיה רמ''ח מחקר, ופרדי עיני הגיבו לגופו של הכותב. שניהם ידו בי בליסטראות של טרחן, על אף שאינם מכירים את תרבות מצרים – והגיבו מתוך בורות מוחלטת. מאחר שמומחיותו של הראשון היא סוריה, וכיון שמאמרי גרם לשנתו לנדוד אלף לילה ולילה, תגובתו מעידה על טיב תפקודו כרמ''ח מחקר – ולכן ספק אם הוא יבין את תגובתי. מומחיותו של פרדי עיני, מתוקף היותו נושא כליו של צבי זמיר – הוא עסק בהעברת מסרים מיד ליד. התלמוד הגדיר אנשים כמוהו כ''איסתרא בלגינא קיש קיש קריָא'', ולכן הוא לא שווה התייחסות. אי לכך, בתגובתי אתמקד אך ורק במאמרו של ראש המוסד לשעבר.
כבר בראשית הדברים יצוין, שמר אפרים הלוי נפל לאותה מלכודת שנפל בה קודמו בתפקיד מר צבי זמיר. וחבל מאד שאיש רב-פעלים כמוהו חזר על חטא המרגלים של משה רבנו. לפני חמש שנים מר הלוי נשא הרצאה במכון למחקרים בינלאומיים, ושם הוא הביא דברים בשם אומרם, שחטא המרגלים היה, שהם דווחו על דבר שהם לא התבקשו לעשותו. והנה הוא חזר על אותה טעות. הוא התייחס למאמרי מבלי שנדרש לכך. הדעת נותנת, שאם מר הלוי בקש להגן על המוסד – לפחות שיחקור את הפרשה כפי שאני חקרתי. העובדה שאנשי צמרת במודיעין הישראלי הם בעלי חשיבה כל כך רדודה ממש מדכאה.
אפרים הלוי עמד בקשר צמוד ורצוף עם המלך חוסיין. למעשה את ההילה שלו במוסד הוא רכש בזכות קשריו עם המלך חוסיין. אפשר להניח כי בדומה לצה''ל ב-1967, הלוי הוא שיכור נצחון על הישגו הכביר עם המלך חוסיין. בקשר הזה בין השניים היתה התאמה מלאה, כי שניהם היו חניכי האסכולה הבריטית – שניהם היו ג'נטלמנים אמיתיים. בזכות הקשר הזה הלוי נעשה לראש המוסד, והיוהרה עלתה לראשו. אבל באותה נשימה אפשר לומר, שהקשר הזה הכשיל אותו ביחסו לתרבות המצרית. יען כי המרחק התרבותי של הפירמידות רחוק כשנות אור מהמרחק התרבותי של ה''ביג בן''. אני יכול להעיד מנסיוני על ההבדל התהומי בין התרבויות של ירדן ומצרים. במסגרת שרותי הצבאי עבדתי מול גנרלים מצריים ולאחר מכן מול גנרלים ירדניים. הדיונים עם הגנרלים המצרים היה כמו בשוק ח'אן אל-ח'לילי בקהיר, והסיכומים אתם היו באותה רמה. אף פעם לא ידעת אם הנושא נסגר – אם לאו. ומנגד, הדיונים עם הגנרלים הירדניים תמיד היו ענייניים. לפעמים היו וויכוחים אבל בכל מקרה הדיונים היו תכליתיים. הגנרל הירדני ידע שהוא מייצג תרבות, דהיינו את המלך. המילה היתה מילה, והסיכום היה סיכום.
כל זה היה זר לאפרים הלוי, והוא אינו מכיר את הזירה המצרית ותרבותה. כל מה שהלוי ידע לומר על מצרים, שבתום המלחמה היא פרסמה סיפור, ואני בחרתי לצטט את הסיפור המצרי. המענין הוא שהמוסד שלו עשה בדיוק את אותו הדבר, אחרי המלחמה הוא מסר את הארכיון של אשרף מרואן לד''ר בר יוסף – וזה אף הגדיל לעשות ועשה את מה שהיה מצופה ממנו. מכך מר הלוי מתעלם. בניגוד לד''ר בר-יוסף, במחקר שלי אני לפחות התייחסתי לשתי התיזות הישראלית והמצרית.
אני מספר למר הלוי שמצרים הכניסה למוסד שלו מכונית-תופת; והוא משיב לי שזה לא יתכן, כיון שלא בדקתי אם מסנן האוויר של מנוע-המכונית היה תקין. כדי להרגיעו, אוסיף ואומר לו עכשו, שאנשי המוסד היו יעילים מאד ובדקו את מכונית-התופת בצורה קפדנית ביותר. ועל אף שמסנן-האוויר היה פגום והריפוד היה רעוע, למרבה הצער הם לא הבחינו בנפָּץ, שהיה עשוי מחומר שהם לא הכירוהו. דהיינו, אשרף מרואן נבדק מכל זווית, ואנשי המוסד אימתו והצליבו כל מידע שהוא נידב. ואף על פי כן, הוא הכניס למוסד את מכונית התופת. כיצד זה קרה? יען כי האנשים שמונו לטפל באשרף מרואן היו בעלי קשרים ולא בעלי כישורים. על מינויים גרועים כאלה הפתגם הערבי אומר ''מחוסר סוסים רתמו אוכפים על כלבים'' (من قلة الخيل شدوا على الكلاب شروج).
מר הלוי לא קרא את ההוראה שסאדאת הורה לקציני מטהו: ''
אני מזהיר אתכם מפני השימוש בחשיבה השגרתית הידועה. האויב מצפה מאתנו שנמשיך לעשות ולהתנהג כפי שהורגלנו. אם ברצוננו לנצח – אנו חייבים להפתיע את אויבנו''. את הסוד המצרי הזה גליתי בביבליוגרפיה הערבית שקראתי ופורסם במאמרי, שמר הלוי התייחס אליו. שר הבטחון דאז משה דיין, אכן הופתע מן המהלכים של מצרים. אבל ראש המוסד אפרים הלוי? ההפתעה היתה ממנו והלאה. וכל זאת למה? כי מר הלוי בגלל מומחיותו הגדולה במלך חוסיין, לא התעניין בכלל במה שהמצרים תכננו. לדעתו, הם בכלל לא תכננו. הם רק סיפרו סיפורים.
לסיכום מאמרו, כדי להוכיח עד כמה הוא צודק ואני טועה, מר הלוי לא השתמש ב''אקדח המעשן'' להוכחת התיזה שלו, אלא הוא הניח בפני הקורא ''פצצה מעשנת'': הוא פרסם לראשונה את המסמך שאשרף מרואן מסר לצבי זמיר בפגישתם בלונדון בליל יום כיפור בשנת 1973. המסמך מכיל כאלפיים מלים, והוא מכיל הרבה מאד פרטים על צבא מצרים, הכוחות שישתתפו, ואת כל נקודות הצליחה... וגו'. האיגרת כללה חמישה עמודים, ורק חלקה פורסם בבטאון המל''מ. כדי לקדש את התיזה של מר הלוי, ''הפצצה המעשנת'' פורסמה באותיות קידוש לבנה – כמובן בסיועה של מערכת הבטאון. בראש הדברים מר הלוי מציב אתגר בפני הקורא... ''
לאחר מקרא חמשת העמודים, המכילים דיווח מלא ונרחב, יקשה מאד על מאן דהוא לטעון כי האיש (הכוונה לד''ר אשרף מרואן) היה מוחדר וכפול''. על משפט מחוזי שכזה, אנשי המודיעין במצרים יזעקו בקולי קולות : נצחנו = إنتصرنا ! ואנחנו נחרה נחזיק אחריהם ונזעק ה ל ל ו י ה ! ובכן מר הלוי, טעה בגדול. הוא ניגש לנושא כקצין איסוף ולא כקצין מחקר. מר הלוי הניח בחזית הוויכוח את הפתגם הערבי האומר: ''באנו לכחל (מלשון כחול) את עיני הכלה, ועיוורנו אותה'' (جئنا حتى نكحلها عميناها). הוא עשה תרגיל בהבנת הנקרא. אכן, כל מי שיקרא את המסמך הזה במנותק –
ואני מדגיש במנותק – מן הנסיבות שבהן הוא נמסר, ללא צל של ספק יאשר שבעל המסמך היה לנו ולא לצרינו. אבל הוא מתעלם לחלוטין מן הנסיבות שבהן המסמך נמסר.
א. המסמך הובא לידיעת האחראים בישראל, כעשר שעות לפני פריצת המלחמה. מה יועיל לנו המלל הרב, כאשר נתפסנו עם המכנסיים למטה בדקה התשעים, סיני ריק וצה''ל בכלל לא ערוך למלחמה? האם המודיעין הזה יסייע לנו למנוע מן הצבא המצרי לחצות את התעלה?
ב. הוא מתעלם לחלוטין מן האולטימטום שמסר מרואן באותו מעמד לראש המוסד: ''מחר מלחמה. אבל אם יהיה שינוי מכריע וחשוב בתנאים הצבאיים או הפוליטיים, סאדאת יכול לעצור הכל'' (בעיניים פקוחות, עמ' 148). במשמע, מלחמה או שלום. המענין ששותפיו למתקפה עלי לא ראו בזה מסר אולטימטיבי.
ג. בנסיבות שהמסמך הזה נמסר, מטרת המסמך היתה להושיב את ישראל על קרני הדילמה. דהיינו, לבלבל. שהרי הרעיון להושיב את האויב על קרני הדילמה, משמעותו שריבוי המידע בנקודת זמן קריטית ביותר, יקשה על האויב לקבל החלטה נבונה, וחזקה עליו שתדיר במצב כזה האויב יבחר בהחלטה הקלה והשגויה מבחינתו. במקרה דנן ההחלטה היחידה האפשרית מבחינתה של גולדה מאיר, היתה להורות לחיל האוויר להנחית מכת-מנע על מצרים – כדי להקדים את המצרים. וזה מה שסאדאת רצה וחתר. אבל ההונאה המצרית נעלמה מעיניהם כלא היתה, יען כי היא נבצרה מבינתם של קציני הצמרת.
ד. הגנרל גמסי כתב בספרו ''מלחמת אוקטובר'' שביום כיפור (6.10.73), החל מפציעת השחר כל הצבא המצרי היה בכוננות עליונה; במיוחד כוחות הנ.מ., שהמתינו לחיל האוויר. ואנו זוכרים שחיל האוויר שלנו בשלושת ימי המלחמה הראשונים התרסק על חומת הטילים. אילו יזמה ישראל מכת-מנע אווירית, היתה מתקבלת אותה התמונה, ועל אף שחיל האוויר הישראלי ''הפתיע'' ופתח במלחמה יזומה, הוא היה מוכה שוק על ירך. אלא שאליבא דאפרים הלוי, המחשבה הזו מצוצה מן האצבע, שהרי המצרים לא תכננו ולא פעלו דבר, הם רק סיפרו סיפור.
ה. מרואן ידע שאלמנט הזמן הוא קריטי ביותר. אילו הוא היה שלנו, הוא לא היה מבקש להטריח את זמיר ללונדון, בחצות שעון ישראל (למרות שבשעות הצהרים כבר שניהם היו בלונדון). הוא היה מודיע לדובי כבר ביום חמישי מסר קצר ביותר: בשבת מלחמה! כדי לאפשר לצה''ל להתארגן. אלא שהפכנו להיות איסטניסים כאלה שהמודיעין חייב גם להודיע על שעת פתיחת המלחמה.
ו. אבל הלוי הרי טוען שמצרים רק סיפרה ספורים. לכן אינו יודע שסאדאת רצה להשפיל את ישראל השפלה אדירה, כדי שזו תגמד את ההשפלה המצרית מ-1967.
ז. הלוי בכלל לא מעלה בדמיונו, שסאדאת נהג כאביר צרפתי ונתן לנו את הזכות ''להפתיע'' אותו ולפתוח את המלחמה במכת-מנע אווירית. זה למעלה מבינתם של כל צמרת המודיעין בישראל שהאויב איפשר לנו ''ליזום''. נכון שבתנאים רגילים מנהיג נורמלי לא יעשה זאת. אבל התנאים לא היו רגילים, שהרי סאדאת כבר הכניס לממלכתו של הלוי מכונית-תופת, וכל אנשי המוסד היו עסוקים בבדיקת מכללי המכונית (לפי תפישתו). והלוי לא מוכן להודות בקיומה גם לאחר ארבעים וחמש שנים – כאשר המציאות טופחת על פניו.
ח. הלוי חוזר על אותה טעות שקודמיו עשו בימים ההם, הם התעלמו מתכנית ההונאה והכנות המלחמה שהכינה מצרים. הם בכלל לא דמיינו לעצמם שהונאה כזו היא אפשרית: שהאויב יתן להם את היתרון לפתוח במלחמה. אם חיל האוויר שלנו היה פותח במכת-מנע אווירית בשבת-כיפור 1973 בבוקר – ההונאה של סאדאת היתה מושלמת. לכן ההונאה של סאדאת, היא ההונאה הגאונית ביותר בהיסטוריה הכללית של המודיעין.
עכשו אני אספר למר הלוי את הנרטיב המצרי שהוא כל כך משתוקק לו, ואני התעלמתי ממנו. בכתב העת ''העין הבוחנת'' (العين الإخبارية) המופיע באבו דבי, הסופרת אפתקאר אל-בנדרי כתבה מאמר המשבח ומהלל את סאדאת על מלחמת אוקטובר. המאמר מנוסח בערך ברוח שירת הים בתנ''ך (אז ישיר משה...) המופיעה בספר שמות. הכותבת מכתירה את סאדאת כמשה רבנו באומרה:
''סאדאת ו''מטה משה'' שחצה בו את הים בדרך לסיני...'' (السادات و''عصا موسى'' التي شق بها ابحر الى سيناء). אילו מר הלוי היה מתייחס לדברים אלה כאל הנרטיב המצרי, הייתי משבח אותו על העין הבוחנת שלו. אבל הדברים הללו רואים אור כאן בפעם הראשונה.
כבר ארבעים וחמש שנים שאנו חוֹוִים כאב של משבר נוראי בדמותה של מלחמת יום כיפור. אנו בורחים מן האמת, ויש בינינו כאלה, וכנראה שהוא ביניהם, מתעלמים מתוך בושה להודות שמנהיג ערבי שם אותנו ללעג. הטרגדיה האמתית שלנו במקרה דנן היא, שסאדאת לא גבר עלינו בשדה הקרב, הוא גבר עלינו בשדה החוכמה; הוא הוכיח שהוא מתוחכם יותר מאתנו, ואנו מתביישים להודות בכך. אבל למרבה הצער, תגובתו של מר הלוי, למאמרי זועקת זאת השמימה. בשדה הקרב סאדאת הפסיד, והוא ידע זאת. אבל על לוח השחמט המודיעיני, הוא רשם לעצמו נצחון ענק.
כתבתי את הספר ''
הג'יהאד של סאדאת'', לא מתוך שמחה לאידו של המוסד, אלא כדי שנפקח את עינינו. אבל לצערי הרב הספר נתקל בעיניים טרוטות. הלוי וחבריו יכולים להמשיך ולברוח מן האמת, אבל ההיסטוריה תדון אותם ברותחין. ממש כדברי שלמה המלך ''לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלָל אִישׁ; וְנַעֲוֵה-לֵב יִהְיֶה לְבוּז''.
אין חכם כבעל הדמיון
