בראשית הדברים, מסתבר שאני חייב עדיין להסביר מדוע אני סבור שאשרף מרואן היה איש של סאדאת, ולא איש של זמיר. הד''ר אורי בר-יוסף שכתב את הספר ''
המלאך'', התכוון לאשרף מרואן, בדומה לכל אנשי המודיעין בימים ההם לא ידע ערבית. המוסד שמצא עצמו נפגע מכך שראש אמ''ן לשעבר, האלוף אלי זעירא, אמר שאשרף מרואן הפיל אותנו בפח, ולכן הוא מרגל כפול. החליט לנקות את עצמו. הוא פנה לאורי בר-יוסף, ומסר לו את כל החומר הגולמי + התובנות שלנו, ואמר לו הנה החומר. כך שאורי בר-יוסף כתב ספר על סמך עדות של צד אחד במלחמה. אבל כידוע, שבמלחמה יש לפחות שני צדדים, אלא שאורי בר-יוסף אינו יודע ערבית ולכן לא התייחס לצד המצרי. מאידך, צריך לומר שאם המוסד היה יודע שבר-יוסף יבדוק גם את הצד השני, ספק אם היה נותן לו את כל החומר. כך שהספר שנקרא ''המלאך'' הוא לא ספר מחקר, אלא ''ספר מטעם''.
הספר שלי ''הג'יהאד של סאדאת'' הוא הספר היחיד שנכתב על מלחמת יום כיפור, כאשר הכותב חקר את שני הצדדים למלחמה. הספר שלי נשען על עשרה עמודי ביבליוגרפיה בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. בקהיליית המודיעין יש כאלה המתייחסים אלי כאל הוזה או מצורע, ויש כאלה המתייחסים אלי כאל תמים – שמאמין למצרים. דבר אחד אי אפשר לומר על הספר שלי, שהספר הוא לא ספר מחקר. עבדתי עליו שבע שנים.
המחזאי היווני העתיק, אייסכילוס, שחי במאה החמישית לפני הספירה, טבע את האימרה ''במלחמה הנפגע הראשון היא האמת''. אלה שכשלו בורחים ממנה כמו מאש; ואלה שהצליחו עוטפים את הצלחותיהם בהרבה מחצלות שלגבורה. רופאה סינית אמרה פעם, ש''האמת, כמו ניתוח רפואי, כואבת, אבל היא מרפאה''. לא בקלות כתבתי את הספר, וגם לא מתוך שמחה לאיד. אני פשוט אמצתי את הרעיון של הרופאה הסינית. גורם נוסף שדרבן אותי לחשוף את האמת הוא ראש המודיעין הצבאי המצרי בימים ההם, הגנרל פואד נצאר, שאמר ''מלחמות מתחילות ומלחמות מסתיימות, אבל עבודת המודיעין לא רק שלעולם אינה מסתיימת, אלא שבימי שלום המאמץ המודיעיני חיוני הרבה יותר – לחשוף כוונות מלחמה בזמן. ואם לא נתקן את הטעון תקון, אנו עלולים ליפול שנית עם אשרף מרואן חדש. את כתב המינוי של אשרף מרואן, שחתם עליו סאדאת לא תמצאו בשום ספר אחר.
ראש המוסד צבי זמיר הוזמן ללונדון על פי הוראתו של סאדאת, כיון שהוא רצה להעביר לגולדה מאיר אולטימטום בלתי נסבל. והיחידי שיוכל לעשות זאת הוא צבי זמיר, שבהיותו ראש המוסד הוא כפוף לה ישירות. הילכך, רק הוא יוכל להתקשר אל גולדה באשמורת הבוקר. בראשית השיחה מסר מרואן לזמיר כי למחרת מצרים תפתח במלחמה נגד ישראל. אבל מרואן סייג את המסר והוסיף כי
סאדאת יכול לעצור את הכל, אם ישתנו התנאים הפוליטיים. צבי זמיר לא הבין מה פירוש המסר. מה לא ברור? הרי סאדאת דיבר כל הזמן על החזרת סיני למצרים. מכאן, שאם גולדה מאיר תודיע ברבים שהיא מתחייבת להחזיר את סיני למצרים – סאדאת יבטל את המלחמה.
אבל כדי שזה יקרה, זמיר צריך להתקשר באשמורת הבוקר לגולדה מאיר, ולהעביר לה את האולטימטום הסמוי: להכנע ולהודיע על החזרת שטחים, או שתפרוץ מלחמה שישראל אינה ערוכה לה. רבים אצלנו לא הבינו איפה כאן האולטימטום? אבל סאדאת גם ידע שגולדה מאיר היא מנהיגה אמיתית מלידה מהליגה שלו, והיא לא תסכים להכנע בבושת פנים. אז יש לה את האופציה השניה: להקדים את המצרים ולתת הוראה לחיל האוויר להנחית מכת-מנע, כפי שכל צמרת צה''ל רצתה. אבל היא לא הסכימה. כי קיסינג'ר אמר לה, אם אתם תפתחו במלחמה כל העולם יהיה נגדכם.
הגנרל גמסי, שהיה ראש אגף מבצעים במטכ''ל המצרי בתקופת המלחמה, כותב בספרו ''מלחמת אוקטובר'', שבשבת (06.10.73) כל הצבא המצרי היה בכוננות מלאה עם עלות השחר – במיוחד כל כוחות הנ.מ. לאורך התעלה. אפשר לומר על סאדאת הכל, אבל טפש הוא בוודאי שלא היה. הוא לא היה מודיע לישראל מחר מלחמה, אם הוא לא היה בטוח שהכוחות שלו מחכים לקדם את פניה.
ענין ההרוגים הרבים לא קשור בגולדה מאיר בכלל. מי שאשם בזה שר הבטחון משה דיין והמטה הכללי של צה''ל שבראשו עמד דדו.
א. בחודש מאי 73 הודיע משה דיין, כי עד סוף השנה תהיה לנו מלחמה עם מצרים. מה הוא עשה כדי לקדם את פני המלחמה? אפס.
ב. הרמטכ''ל דוד אלעזר, ששמע את שר הבטחון, מה הוא עשה? פעם אחת הוא שאל את אלוף פקוד דרום מה המצב בסיני? גורודיש ענה לו כי יש לנו שלוש מאות טנקים בקו שני. אבל הוא לא טרח לבדוק מה מצבם. ביום שפרצה המלחמה התברר כי 180 טנקים היו ללא כוונות-ירי.
ג. דדו שידע על המלחמה המתרגשת ובאה, פיטר את האלוף אריק שרון משרותו בצבא חודשיים לפני המלחמה. רק רמטכ''ל חסר-שכל מוותר על קצין קרבי מנוסה ומוערך, כשהוא יודע כי המלחמה מצפה בשער.
ד. בימים ההם יחידות צה''ל בסיני היו בית זונות אחד גדול. שרות מילואים בסיני נחשב לחופשה משופרת.
ה. כנגד זה, במשך שנתיים ימים סאדאת ערך בקורת-פתע שבועית ביחידות הצבא המתאמנות לקראת מלחמה.
אשר לענין האבדות הרבות שהיו לנו במלחמת יום כיפור, לענין זה צריך להתחשבן עם שר הבטחון דאז, משה דיין ועם הרמטכ''ל דאז דוד אלעזר. בגלל היהירות שאמצנו לעצמנו עקב הנצחון ב-1967, הצבא לא התאמן, לא הוכן ולא אורגן. ולזאת נוספה גם הפעילות המרדימה של אשרף מרואן. אבל מעל לכל אלה היו שני גורמים מכריעים שהיו בעוכרינו. הראשון, אי ידיעת התרבות והשפה הערבית של העושים במלאכה. אינך יכול לנתח חומר מודיעיני ולהעריכו, אם אינך מכיר את תרבותו של הכותב. והדבר השני מינויים כושלים, של קצינים בעלי קשרים במקום קצינים בעלי כישורים. כאלה היו דדו וזמיר, שהיו חביבי המימסד, ועוד כמה אנשים במוסד. כאשר משה דיין עמד להציע את דדו לתפקיד הרמטכ''ל, הוא נפגש עם האלוף אריאל שרון ואמר לו, בערך בהאי לישנא: אם יש בהיסטוריה של צה''ל, מספר אנשים שאפשר למנותם על יד אחת, שעיצבו את תורת הלחימה של צה''ל, אתה אחד מהם. אבל אני יודע שאם אני אציע למנותך לתפקיד הרמטכ''ל – הממשלה לא תאשר את המינוי.
בנושא זה של מינויים כושלים, יש בשפה הערבית אימרה מעניינת הנוגעת לנשק ההסתערות של אותם ימים. בתקופת התפשטות האסלאם, הנצחונות הושגו בכח הסוס והחרב. אבל כאשר התקפה כלשהי נכשלה, הערבים לא האשימו ישירות את המפקדים ואמרו: ''
מחוסר סוסים רתמו אוכפים על כלבים'' = ''من قلة الخيل شدوا على الكلاب سروج''.ואחרון אחרון מותו של מרואן. אשרף מרואן נרצח בלונדון על ידי המצרים בגלל סיבה אחת. הוא גילה ברבים שהוא עסוק בכתיבת זכרונותיו. פרסום זכרונותיו בלונדון ללא הצנזורה המצרית, היה מזיק מאד למצרים והיא היתה נקלעת לצרה בינלאומית גדולה ביותר. כי מרואן נפגש עם הרבה מדינאים, שיקר והלעיט אותם בסיפורים בשליחותו של סאדאת. מזה חשש מובארק. עתונאי מצרי חבר מערכת אל-אהראם, פרסם ידיעה באותו שבוע שבה הוא כתב: שלושה מצרים נהרגו בלונדון באותה שכונה (מיושבת על ידי מצרים רבים) ובאותה שיטה, וזה נותן חומר למחשבה.
לשם המחשה נביא את סיפורו של בוטרוס בוטרוס גאלי המצרי. האיש היה אדם משכיל שלא היה שני לו במצרים כולה. אני הייתי מגדיר אותו כאבא אבן המצרי. הוא היה חבר קבוע בממשלות מצרים בתפקיד ''השר לענייני חוץ'', שכן מצרים לא יכלה לוותר על שרותיו. אבל הוא מעולם לא שימש בתפקיד ''שר החוץ'' – אך ורק בגלל היותו קופטי. זאת ועוד היתה לו מגרעת נוספת, אשתו היתה יהודיה. כזכור, הוא נבחר לשמש כמזכ''ל האו''ם. לפני תום הקדנציה הראשונה, הוא ביקש להבחר לקדנציה נוספת של חמש שנים. מזכירת המדינה של ארה''ב, מדלן אולברייט, התנגדה בכל תוקף. כאשר הוא שאל אותה לפשר התנגדותה, היא אמרה לו: ''אתה שיקרת לי שלוש פעמים, ממזר שכמוך''. כמי שמכיר את תרבות מצרים אני קובע באחריות, שהוא עשה זאת על פי הוראת נשיא מצרים. הבה נתאר לעצמנו, מה היה קורה אילו הוא היה כותב את זכרונותיו ללא צנזורה מצרית.
אשר להשוואה בין היטלר לבין מובארק, היא אכן במקומה. הגנרל ארווין רומל אכן היה גיבור צבאי גרמני. שניהם הוצאו להורג על אותו מניע: סיכון מדינתם. רומל השתתף בנסיון הכושל של המרידה נגד היטלר. היטלר הורה להוציא את כל המשתתפים להורג בירייה. רומל היה גיבור של הצבא הגרמני. היטלר נתן לו אקדח ואמר לו כנס לחדר ותעשה את מה שצריך, כדי שכבודה של גרמניה וכבודך שלך לא ייפגעו. אשרף מרואן גם הוא נחשב לגיבור מצרי, שקיבל את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של מצרים ''אות הרפובליקה''. אבל פרסום זכרונותיו היה מכניס את מצרים לפח הזבל של ההיסטוריה.
כאשר היטלר חשש שעיקר המערכה תבוא מן המערב, הוא מינה את רומל למפקד החזית הזו. רומל הגיע סייר לאורך החופים וראה את ''החומה האטלנטית'' של קיפודי המתכת לאורך החוף האטלנטי, שהכין חיל ההנדסה הגרמני; והוא קבע מי שינצח את היום הראשון של המערכה – ינצח את המלחמה. סאדאת למד ממנו, והורה לבנות את ''חומת הטילים'' לאורך תעלת סואץ. הוא רצה להבטיח את הצלחת הצליחה של הצבא המצרי. אני מבקש לשים לב גם לאופי החומות. עד 1973, כל החומות שהוקמו נבנו לצרכי הגנה; ''חומת הטילים'' של סאדאת היא החומה ההתקפית הראשונה בהיסטוריה.
נ.ב. למי שיש ספק בקשר לנאמנותו של אשרף מרואן, אני ממליץ לקרוא את מאמריי מעל דפי הפורום, שפורסמו בשנת 2013:
- אשרף מרואן סוס טרויאני במוח הישראלי.
- מלכודת דבש אינטלקטואלית.
- רשימה ביבליוגרפית.
כתב המינוי של ד''ר אשרף מרואן
על פי החלטה נשיאותית שנשאה את התאריך 13 במאי 1971, מונה הד''ר אשרף מרואן למזכירו של הנשיא סאדאת לענייני מידע. בכתב המינוי צוינו הסמכויות האלה.
- ד''ר אשרף מרואן ייצג את המודיעין המצרי הכללי מול כל ארגוני המודיעין בעולם [ההדגשה שלי – ש.מ.].
- ד''ר אשרף מרואן ייצג את נשיא הרפובליקה אישית מול כל הנשיאים והמלכים בעולם.
- לא תהיה שום תזוזה של הכוחות המזויינים המצריים, אלא באישורו האישי.
- יפקח על מנגנון הבטחון הכללי, המודיעין הכללי והמודיעין הצבאי, בכל הקשור בבטחונו של הנשיא ושלומו. מודגש שהסמכויות נרחבות ומוחלטות ושאינן נופלות מסמכויות נשיא הרפובליקה בעצמו.
סאדאת העביר לישראל את היוזמה
