הנשיא האמריקני
דונאלד טראמפ הפגין השבוע מנהיגות אמיתית, כאשר החליט לשנות את הכרת ארה''ב בירושלים מהיכרות מעשית (דה-פקטו) להיכרות לגיטימית (דה-יורה). בהחלטה זו הוא הוכיח מנהיגות של מעצמת-על. הצד האחר של מנהיגות חלולה, הופגנה על ידי הנשיא התורכי, שאיים לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, לא עם ארה''ב, אם טראמפ יממש את כוונתו. מאחר ש
ארדואן נחוש בהחלטתו להשיג את תורכיה לאחור לימים אפלים יחד עם האייתולות של אירן, ולהיות הסולטן המודרני הראשון – באמצו את העמדה הפלסטינית הוא אכן בדרך הנכונה. אבי תורכיה המודרנית,
אתאתורכ, ודאי מתהפך בקברו.
מנהיגים אירופיים וערבים גם יחד גינו את החלטתו של הנשיא האמריקני. הם טוענים שהחלטה זו של הנשיא טראמפ תפגע קשות בסיכויי השלום בין ישראל לבין הפלסטינים. האמנם? הנה תזכורת. בהיותם בוושינגטון כאורחיו של הנשיא
קלינטון, ראש ממשלת ישראל,
אהוד ברק, הציע ל
יאסר ערפאת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 כולל ירושלים. בתמורה דרש ברק, שיאסר ערפאת יחתום על מסמך המעיד על סיום הסכסוך בין ישראל לבין פלסטין. ערפאת סירב. מאוחר יותר, ראש הממשלה
אהוד אולמרט הציע ל
אבו-מאזן את אותה ההצעה – גם הפעם התשובה הפלסטינית היתה סירוב.
במשך שבעים שנות קיומה, ישראל ארחה נשיאים וראשי ממשלות בכנסת ישראל. כל אחד מהם חש שהוא מתמודד עם ההיסטוריה שעה שנאם בכנסת. אבל כולם נמנעו מלהחליט מי יצר את עיר הקודש. כולם שמעו בכנסת את הד צלצול פעמוני השלום של התנ''ך, אבל הם עדיין אינם בטוחים ל''מי צלצלו הפעמונים''? למרבה הצער או שאינם מכירים את ההיסטוריה של העיר, וזה לא יתכן, או שהם פוחדים מהסנקציות הערביות. מנהיג נחוש שמאמין בכל מאודו בשלום אסור לו להסס. עובדה היא, שנשיא מצרים
אנואר אל-סאדאת הוחרם על ידי מדינות ערב על עשיית השלום עם ישראל. אבל ההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק במעשהו.
לפני אלפיים שנה הקיסרות הרומית כבשה את ירושלים. המפקד הרומאי שכבש את ירושלים,
טיטוס פלאביוס ווספסיאנוס אוגוסטוס, הורה להחריב את העיר. הקיסרות הרומית האדירה חששה מאד ופחדה מן האמונה האלהית החדשה. אי לכך הורה טיטוס להחריב את בית המקדש עד היסוד – המקרה הראשון של ''גראונד זירו'' בהיסטוריה. לרגל נצחונו של טיטוס על ירושלים, הוקם ברומא ''שער טיטוס'', ולאחר מכן הוא כיהן כקיסר העשירי של רומי.
צחוק הגורל, 1800 שנים מאוחר יותר, מלחין איטלקי/רומאי גייס רעיון רוחני תנ''כי – של אותו עם שאחד מאבות אבותיו בעבר הרחוק, דרס ודיכא עד עפר – להעלאת המורל של העם האיטלקי/רומאי הנרדף במלחמתו לחופש נגד מדכאו המודרני. המלחין הוא
ג'וזפה וורדי, ונשקו האדיר נגד הקיסרות האוסטרו-הונגרית היתה ''מקהלת העבדים העברים'' באופרה ''נבוכנאצר''. היום איש אינו זוכר את נצחונו של טיטוס. במקום זאת, הגעגוע לציון והחיאתה של ירושלים באופרה המפורסמת, הפכה את וורדי ו''מקהלת העבדים העברים'' מושמעים על כל לשון מקצה העולם ועד סופו.
האסלאם לא צריך לשלוט בירושלים כדי לקיים את אמונתו הדתית. מוסלמים יכולים לקיים אמונתם בעיר בצורה חופשית, על אף שהפלסטינים נוהגים להפוך מעת לעת בית תפילה למאגר מלחמתי של אנשים ואמצעים. יתרה מזאת, לאסלאם יש את המרכז העולמי שלו במכה. ירושלים אינה נזכרת בקוראן אפילו לא פעם אחת. צריך לזכור שלפני הגעתו של האסלאם לעולם, הנביא
מוחמד בקש מיהודי חג'אז להכיר בו כנביא – אבל הם סרבו. מאוחר יותר הוא ניסה לשכנע את היהודים להצטרף אליו – שוב הם סרבו. משום מה מוחמד וחליפיו סברו בשעתם כי האסלאם ירש את היהדות, שנפלה אז מגדולתה. אבל יש בקוראן ארבעה פסוקים שהאסלאם מכיר ב''ארץ המובטחת'' כמחוייבות אלהית לבני ישראל. הנה דוגמא אחת:
הורשנו לעם שחשב עצמו חלש את הארץ אשר ברכנו אותה, את מזרחה ואת מערבה, ויבוא כתומו דברו הטוב של ריבונך על בני ישראל, זאת עקב האריכם את רוחם.קוראן פרק 7, פסוק 137
ירושלים היתה כבושה על ידי האסלאם למעלה מאלף שנים. מה הם שינו בה? היא נשארה עיירה קטנה ומוזנחת, עד אשר עם ישראל חזר לארצו ושחרר אותה. מאז שעם ישראל הוגלה מירושלים, לפני כאלפיים שנה, לא הוקמה בירושלים שום ישות פוליטית אחרת, על אף שהיא עברה מידי כובש אחד למישנהו; אף לא אחד מן הכובשים הכריז עליה כבירתו – עד שישראל חזרה אליה.
כל כובשיה הכירו בחשיבותה הדתית של העיר ואף כיבדו את קדושתה. הגדיל לעשות הכובש הראשון,
עומר אבן אל-ח'טאב, החליף השני אחרי הנביא מוחמד והגדול בין כובשי האסלאם. הוא במיוחד הוקיר וכיבד את מעמדו של הר הבית כמקום הקדוש ביותר של הדת היהודית. זו הסיבה שמסגד אל-אקצא נבנה בקצה הדרומי של הר הבית, רחוק ככל האפשר מאבן השתיה המקודשת ליהדות.
הסופר
מארק טווין ביקר בארץ הקודש בשנת 1867. בספרו המפורסם ''
מסע התענוגות לארץ הקודש'', הוא תיאר את הארץ ריקה ונטושה. ירושלים אופיינה על ידו כעיר אפורה חסרת חיים, ''שלא הייתי רוצה לחיות בה''. מאוחר יותר, יהודים עזבו את מקום גלותם ונאספו חזרה בארץ הקודש. או-אז ירושלים קמה לתחיה. ירושלים אינה רק רחובות ובניינים. משורר ישראלי תיאר את אבני ירושלים עשויים מלב אדם. כאשר משה המודרני, הפרופ'
חיים וייצמן, תכנן אחרי מלחמת העולם הראשונה להשיב עצמאות יהודית לארץ הקודש, הוא ידע שאבן הפינה חייבת להיות רוחנית. אי לכך הוא יזם את הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים.
לאחר אלפיים שנות גלות היינו צריכים לחפור כדי נקות את העיר מהריסותיה, על מנת לחשוף מן האפר את היהלום הרוחני של התרבות המערבית, ולהעניק לו את הברק הראוי. ומאז תרבויות, דתות, פילוסופיות ואומנויות יכולות להתכנס במקדש הרוחני – בירושלים. ואנחנו גאים בכך. שהרי נביאי ישראל הכריזו על ירושלים שהיא אור עמי העולם כולו. במשך אלפיים שנה יהודים התפללו שלוש פעמים ביום ''המחזיר שכינתו לציון''; בכל טקס של נשואין החתן שובר כוס, כסימן שירושלים החרבה היא על ראש שמחתו – ויש לבנותה מחדש.
ועכשיו, האם מישהו מצפה מאתנו שנוותר על ירושלים למען אחרים? חלוקת הריבונות עם הפלסטינים בירושלים לא תביא לשלום. ירושלים תהפוך להיות כמו רפיח המחולקת ברצועת עזה. כאשר מסרנו את העיר בית לחם לידי הרשות הפלסטינית, 95% מתושבי העיר היו נוצרים ורק 5% היו מוסלמים. היום היחס הזה נשאר אבל במהופך, כיון שהנוצרים ברחו מן העיר.
מענין לשאול את ראשי העיריות הגדולות באירופה – מוסקבה, פריז, ברלין ורומא: האם אפשר יהיה לחלק את הריבונות והמינהל של עיר מאוחדת? כיצד הם יוכלו לתפקד אם מחצית העיר שלהם תנוהל על ידי גורמים כמו החמאס או חזבאללה? זוהי המשוואה המתאימה של פיצול הריבונות בעיר מאוחדת. רק חשיבה מעוותת יכולה להציע הצעה כזאת. אגב, מעניין מה חושב על כך ראש עיריית אנקרה, אילו הציבו בפניו את האפשרות שחצי מן הריבונות על עירו תימסר לידי המורדים הכורדים. מה היה עושה הנשיא התורכי אנחנו יודעים, הוא לא היה מרשה להם להתקרב לשערי אנקרה – שלא לומר היה מונע מהם פיזית.
עיר מאוחדת תחת ריבונות מפוצלת
