זאב בנימין בגין, בנו של
מנחם בגין, הוא אדם נחמד מאוד. אי-אפשר שלא לחבב אותו. הוא אדם מחונך היטב, בעל נימוסים וצנוע. אדם מהסוג שהיית רוצה שיהיה ידידך.
למרבה הצער, הדיעות שלו חביבות פחות. הוא קיצוני אף מאביו. האב, מנחם בגין, אחרי שהנהיג את אצ''ל, ישב עם
אנוור אל-סאדאת ועשה שלום. זאב בגין קרוב יותר ל
גולדה מאיר, שהתעלמה מגישושי השלום של סאדאת והביאה עלינו את מלחמת יום-כיפור.
בגין-הבן נאמן לתורת הציונות הרוויזיוניסטית, שהוקמה על-ידי
זאב ז'בוטינסקי. אחד מסימני-ההיכר של תנועה זו היה תמיד החשיבות שהתנועה ייחסה למלים כתובות ולהצהרות. ואילו תנועת-העבודה, בהנהגת
דויד בן-גוריון, לא העניקה כמעט שום ערך למלים ולהצהרות, וכיבדה רק ''עובדות בשטח''.
בשבוע האחרון כתב
בני בגין את אחד ממאמריו הנדירים. מטרתו העיקרית הייתה להוכיח שאין כל אפשרות להגיע לשלום עם הפלסטינים. לדעתו, זהו מיקסם-שווא של חובבי-השלום הישראלים (''
כל קורא מבין''). תוך שהוא מצטט טקסטים פלסטיניים שונים, נאומים ואף ספרי לימוד, בגין מוכיח שהפלסטינים לעולם, לעולם, לעולם לא יוותרו על ''זכות השיבה''.
ומכיוון ש''זכות השיבה'' כרוכה בסוף המדינה היהודית, קובע בגין, השלום הוא חלום באספמיא. לעולם לא יהיה שלום. סוף הסיפור.
הוגה דיעות מעמיק אחר,
אלכסנדר יעקובסון, מגיע לאותה המסקנה ממש. המאמר מכוון אלי אישית, והכותרת קובעת שאני ''
נאמן לישראל, אך לא לאמת''. הוא מאשים אותי ביחס סובלני כלפי תנועת הבי-די-אס, שמטרתה לחסל את מדינת-ישראל.
איך הוא יודע? פשוט מאוד: הבי-די-אס מאשרר את ''זכות השיבה'' של הפלסטינים. כפי שכל אחד יודע, ''זכות השיבה'' פירושה סוף המדינה היהודית.
נו טוב, אני מתנגד לבי-די-אס בגלל סיבות שונות. התנועה שאני שייך אליה, גוש שלום, הייתה הראשונה שהטילה (בשנת 1997) חרם על ההתנחלויות. המטרה שלנו הייתה להרחיק את הציבור הישראלי מהמתנחלים. הבי-די-אס (''חרם, ביטול השקעות, עיצומים'') משיגה את התוצאה ההפוכה. מכיוון שהיא רוצה להטיל חרם על מדינת-ישראל כולה, היא דוחפת את כל הציבור הישראלי לידי המתנחלים.
האמת היא שאני לא כל-כך רוצה לקרוא לתושבי העולם להחרים אותי.
אך מכל הסעיפים במצע הבי-די-אס, הסעיף הדורש להכיר ב''זכות השיבה'' מטריד אותי פחות מכל. לדעתי, הוא סתם מגוחך. גם במשך אלף שנים לא תצליח הבי-די-אס להכריח את המדינה לעשות זאת בעל כורחה. אז למה להתרגש?
אטיל קודם כל קצת אור על העובדות.
כאשר נטשו הבריטים את פלשתינה (א''י) ב-1948, חיו בין הים והנהר כ-1.2 מיליון ערבים וכ-635,000 יהודים. במהלך מלחמת תש''ח ברחו/גורשו כ-720,000 ערבים. היום קוראים לזה טיהור אתני. בשטח שנכבש על-ידי היהודים נותרו רק ערבים מעטים, אך בשטח שנכבש על-ידי הערבים לא נותר אף לא יהודי אחד. למזלנו, הערבים הצליחו לכבוש רק שטחים קטנים (ירושלים המזרחית, גוש עציון, בית הערבה ועוד), ואילו הצד שלנו כבש שטחים נרחבים ומיושבים. הייתי חייל קרבי וראיתי את הדברים במו עיניי.
הפליטים הערביים התרבו בדרך הריבוי הטבעי, וכיום הם מונים כ-6 מיליון איש. כ-1.5 מיליון חיים בגדה המערבית הכבושה, כמיליון נוסף ברצועת-עזה, השאר מפוזרים בירדן, בלבנון, בסוריה ובכל רחבי העולם.
האם כל אלה אכן ירצו לחזור לשטח ישראל, אם תינתן להם האפשרות? זאת השאלה.
לפני שנים הייתה לי חוויה בלתי-רגילה.
הוזמנתי להרצות בניו-יורק. להפתעתי ולשמחתי, ראיתי בשורה הראשונה את ידידי, המשורר הערבי הצעיר
ראשד חוסיין. ראשד היה בן הכפר מוסמוס ליד אום-אל-פחם. הוא הפציר בי לבוא ולבקר בדירתו, לא הרחק מניו-יורק.
כאשר הגעתי, נדהמתי. הדירה הקטנה הייתה מלאה אנשים מפה לפה. הצטופפו בה פליטים פלסטינים מכל הסוגים, צעירים וקשישים, גברים ונשים. היה לנו ויכוח ארוך וגדוש רגשות על בעית הפליטים.
כאשר נסענו אמרתי לאשתי: ''את יודעת מה הרגשתי? שרק מעטים מבקשים באמת לחזור לארץ, אבל שכולם מוכנים למסור את נפשם על זכותם לשוב.''
רחל, שהייתה בעלת חוש-הסתכלות חד, השיבה שזו הייתה גם הרגשתה.
היום, עשרות שנים מאז, אני משוכנע שזה עדיין נכון. אני חושב שיש הבדל עצום בין העיקרון לבין היישום.
את העיקרון אי-אפשר לשלול. הוא שייך לפליט היחיד. הוא מעוגן בחוק הבינלאומי. הוא קדוש.
כל הסכם-שלום עתידי בין מדינת-ישראל והמדינה הפלסטינית יצטרך לכלול סעיף המאשר שישראל מקבלת באופן עקרוני את זכות-השיבה של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם.
אין מנהיג פלסטיני שיהיה מסוגל לחתום על חוזה שלא יכלול סעיף זה.
רק אחרי סילוק המכשול הזה מהשולחן ניתן יהיה להתחיל בדיון האמיתי על הפיתרון.
אני יכול לתאר לעצמי את הסצנה: אחרי שהושג בוועידת-השלום ההסכם על סעיף זה, היו''ר ינשום נשימה ארוכה ויגיד: ועכשיו, ידידיי, בואו נעבור אל הבעיה האמיתית. איך נפתור את בעיית הפליטים הלכה למעשה?''
שישה מילון פליטים מהווים שישה מיליון יחידים. יש סוגים רבים ושונים של פליטים. אין פיתרון אחד שיתאים לכולם.
יש פליטים – אולי הרוב – שבנו להם בחמישים השנים האחרונות חיים חדשים בארץ אחרת. בעיניהם, זכות-השיבה היא – אכן – עניין שבעיקרון. הם לא היו חולמים לחזור לכפר אבותיהם, גם אילו הכפר היה עדיין קיים. יש בהם אנשים אמידים, יש עשירים, ויש עשירים מאוד.
אחד מאלה הוא ידידי (האם מותר לי לקרוא לך כך?)
סלמן אבו-סיטה, שהיה בילדותו נער יחף בנגב . ב-1948 ברח עם משפחתו לעזה, ולאחר מכן הפך לקבלן מצליח מאוד באנגליה ובארצות המפרץ. נפגשנו בוועידת-שלום בפאריס ואחר-כך הייתה לנו שיחה ארוכה ונרגשת בארוחת-ערב פרטית. לא הייתה בינינו הסכמה.
אבו-סיטה מתעקש שיש להרשות לכל הפליטים לחזור לשטח ישראל, גם אם כולם ייושבו במדבר הנגב. לא ראיתי בכך הגיון מעשי.
במרוצת השנים היו לי מאות דיונים עם פלסטינים על פיתרון בעית הפליטים, החל מ
יאסר ערפאת וכלה בתושבי מחנות-הפליטים ליד ביירות. הרוב הגדול היה חותם היום על נוסח המבקש ''פיתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים''. ''מוסכם'' פירושו מוסכם עם ישראל.
הנוסח הזה מופיע גם בתוכנית-השלום הערבית, שנוסח בסעודיה ושהתקבל רשמית על-ידי כל העולם המוסלמי.
איך זה היה נראה בפועל?
פירוש הדבר שיוצע לכל משפחה של פליטים לבחור בין שיבה מעשית ובין פיצויים נאותים.
שיבה – לאן? במקרים מעטים מאוד, ממש יוצאים מן הכלל, הכפר המקורי שלהם עדיין עומד ריק. אפשר לדמיין שיחזור הכפרים האלה – אולי שניים, אולי שלושה – בידי תושביו המקוריים.
פלסטינים במספר מוסכם יורשו לחזור לשטח ישראל. בייחוד פליטים שיש להם כאן משפחות, שיוכלו לעזור להם להשתקם.
קשה לישראלים לבלוע את זה. קשה, אך לא יותר מדי קשה. בישראל חיים כבר עכשיו כשני מיליון אזרחים ערבים, המהווים יותר מ-20% של האוכלוסיה הכללית. מספר נוסף – נגיד, רבע מיליון נוספים - לא היו יוצרים שינוי מהותי.
כל האחרים יזכו בפיצויים נדיבים. הם יוכלו להשתמש בכסף כדי לבסס את חייהם במקום שבו הם נמצאים, או כדי להגר לארצות כמו אוסטרליה וקנדה, שישמחו לקבל אותם (ואת כספם).
כ-1.5 מיליון פליטים חיים בגדה המערבית וברצועת-עזה. מספר גדול נוסף חי בירדן וזכו מזמן באזרחות ירדנית. אחדים חיים עדיין במחנות-פליטים. כולם יקבלו בברכה פיצויים.
מניין יבוא הכסף? ישראל צריכה לשלם את חלקה (מה גם שתחסוך הרבה כסף מצימצום תקציב הביטחון). הארגונים הבינלאומיים יצטרכו לתרום ביד רחבה.
האם זה אפשרי? כן, בוודאי.
אני מעז לומר יותר: אם האווירה תהיה מתאימה, זה אפילו סביר מאוד. בניגוד לאמונתו של בני בגין בטכסטים כתובים (שהם פרי עטם של דמגוגים הדואגים לאינטרסים שלהם), כאשר תהליך כזה - פחות או יותר - ייצא לדרכו, לא תהיה כמעט אפשרות לעצור אותו.
ואל נשכח לרגע: ה''פליטים'' האלה הם בני-אדם.
הבעיה הנוראית
