פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
השיבה לזמן הים, לעולם האבוד
הרצל חקק (יום שני, 09/10/2017 שעה 19:00)


השיבה לזמן הים, לעולם האבוד

הרצל חקק



עטיפה
הרהורים בעקבות ספרו של מיכאל רייך ''ספני השדות'' בהוצאת עמדה, 2017.
מיכאל רייך מנסה לחפש את חייו בין פלנטה לפלנטה, בין כוכב לכוכב, בין מהות למהות. השיר ''ימים וצדפים'' היא סיפור שמקרין על כל הספר: יש בו תמצית של אמת חיים, משנה כואבת בקליפת אגוז, בצופן הקונכייה ההומייה ( עמוד 36):

יָמִים וּצְדָפִים
עַל חוֹף מִכְמֹרֶת הַיְּשָׁנָה,
פּוֹסֵעַ יֶלֶד יָחֵף מִפְּלָנֵטָה אַחֶרֶת
הַיָּם סָמוּק מֵעֲנָוָה, הָאֲוִיר מָתוֹק וְאוֹר יָמִים נוֹשֵׁק לְעֵינָיו
הַחוֹף נָקִי וְטָהוֹר
וּלְאֹרְכּוֹ נָחִים צְדָפִים וְקוּנְכִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּנְדִירוֹת יֹפִי
מִזֶּה זְמַן נוֹהֵג הַיֶּלֶד לְשִׂימָן לְיַד אָזְנָיו, לִקְלֹט תָּוִים חֲדָשִׁים
וּלְדַמְיֵן רַחֲשֵׁי לֵב הַיָּם
זֶה הָרֶגַע בּוֹ לָמַד לְהַקְשִׁיב

הַשָּׁנִים הָפְכוּ גֶּשֶׁר לִפְלָנֶטָה חֲדִישָׁה שֶׁבָּהּ
חוֹף הַיָּם חַף מִקּוֹנְכִיּוֹת, צְדָפִים וְחֲבַצָּלוֹת
זוֹעֵק, נוֹהֵם אֶת כְּאֵבוֹ,
שִׁיר מְחָאַת אָצוֹת מִפְּלַסְטִיק
אֲרִיזוֹת וּשְׁיָרֵי מָזוֹן צָפִים,
יַלְדֵי יָם שֶׁפְּקָדוּהוּ בַּלֵּילוֹת
מִתְמַעֲטִים עִם הַשָּׁנִים

גַּם דְּמוּת הַיֶּלֶד מִתְקַלֶּשֶת עַד הֱיוֹתוֹ
גַּלְמוּד כְּמוֹ אַבְקָן יָחִיד
בְּכוֹתֶרֶת נֵר הַלַּיְלָה הַחוֹפִי,
שֶׁטֶּרֶם נָגְעָה בּוֹ רוּחַ
וְנוֹתַר בִּבְתוּלָיו.

הרי לנו מַעבר כואב ואכזרי מפלנטה לפלנטה, מיופי נדיר לחוף ים חף מקונכיות: העולם שחלף יפה וצובט לב, יש בו סגולות ערכיות. זה היה עולם נפלא, עולם שבו ידעו להקשיב לרַחֲשֵׁי לֵב הַיָּם, שהייתה בו סקרנות לִקְלֹט תָּוִים חֲדָשִׁים.

כשהמשורר מדבר על ''ילדי ים'' אנו מבינים, שזו ילדות שידעה לחיות בזמן אחר, ב''זמן הים'', זמן טהור וצלול. באותה תקופה נפלאה היופי שלט בכול, זה היה הוד קדומים חולש על הכול:

הַחוֹף נָקִי וְטָהוֹר
וּלְאֹרְכּוֹ נָחִים צְדָפִים וְקוּנְכִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּנְדִירוֹת יֹפִי

עולם, שהניקיון שלו מעיד על טוהר רוחני, ואוצרותיו מופלאים, נדירים, עולם שהלב עורג אליו. זו תמצית נשמתם של 'ילדי הים', שהכותב חש חלק מהם.
הכאב גדול ורם, שכן העולם איבד מיופיו, ואותו חוף טהור הפך חוף עכוּר:

חוֹף הַיָּם חַף מִקּוֹנְכִיּוֹת, צְדָפִים וְחֲבַצָּלוֹת
זוֹעֵק, נוֹהֵם אֶת כְּאֵבוֹ,
שִׁיר מְחָאַת אָצוֹת מִפְּלַסְטִיק
אֲרִיזוֹת וּשְׁיָרֵי מָזוֹן צָפִים

למיכאל רייך שירים רבים, והוא מנסה לחפש את תמצית התום במדורים שונים של ההוויה האנושית: כך למשל להבין את מידת החסד באמונה שמקדשת מידה זו בשיר 'גלגולו של ניגון' (עמוד 84). מצד אחד יש שם חתירה ל'גאולה שלמה' ומצד שני 'התרסקות'. שוב תמורה משלמות לריקנות. וכך בשיר אחר שם מבקש המשורר את טוהר הבחירה החופשית בעולם שיש בו שבילים תפלים ורבים... ועל כך הוא כותב ב'רוח טרום בחירות' (עמוד 10).
נשוב לשיר הראשון 'ימים וצדפים' ול'זמן הים', זמן החוף הטהור: לשם עורגת נפשו. העולם עבר תמורה ואיבד מתומתו, מהדרו.

מה פלא, שאותה נשמה סגולית, שנתנה חיים לעולם היפה והנדיר הלכה ואיבדה מכוחה: אפילו אצות הים אינן אצות חיות ונושמות, זה עולם ללא פרחים, עולם תעשייתי, האצות מפלסטיק, במקום מקור ואמת וחבצלות יש שיירים, 'שיירי מזון צפים'.

המחבר
מיכאל רייך עם הרצל ובלפור חקק, צילמה תפארת חקק
המשורר מנסה לשוב לדמות הילד שכה דבקה בחייו, שאינה מרפה ממנו. הוא מבין חיש מהר, שמשהו מאותה דמות נאצלת פג:

דְּמוּת הַיֶּלֶד מִתְקַלֶּשֶת עַד הֱיוֹתוֹ
גַּלְמוּד כְּמוֹ אַבְקָן יָחִיד
בְּכוֹתֶרֶת נֵר הַלַּיְלָה הַחוֹפִי,
שֶׁטֶּרֶם נָגְעָה בּוֹ רוּחַ
וְנוֹתַר בִּבְתוּלָיו

כשהעולם כֹּה עכוּר, גם ילדֵי הים – פג יופיים, ואותו ילד אינו מאיר ויפה כפי שהיה, דמותו קלושה ו'מתקלשת'. זה תהליך שאינו חדֵל, הילד הולך לאיבוד בעולם כה מזויף. מה שנותר בעולם - זו הריקנות, תחושת בדידות. הילד חש גלמוד כְּמוֹ אַבְקָן יָחִיד, אבקן של פרח, שמנסה עדיין להיצמד לאדמת החוף, לטריטוריה של היופי הישן, לאותה אדמה שרוצה להישאר בטהרתה.

לַפֶּרח הזה הילד כּמֵהַ ועורג, מעוצמת הפריחה הזו - אולי תהיה תקוותו להחיות עולם ישן:
הוא ייצמד להוויה הייחודית הזו, לפרח הזה -

שֶׁטֶּרֶם נָגְעָה בּוֹ רוּחַ
וְנוֹתַר בִּבְתוּלָיו

הפרח הזה הוא השריד האחרון, שארית הטוהר של היקום, של השירה. לשארית הזו שואפת נשמת המשורר, כי בפרח שנותר גלמוד ובודד, יש סיכוי חדש, זה היקום היחיד 'שנותר בבתוליו'.

בשירו הקסום הזה העניק לנו מיכאל רייך שיר מיוחד, שמותיר לנו מעט שאר רוח ממה שהיה ואבד, מעט תקווה באשר לעתיד. תקווה בלבבות, שהעולם האבוד שכה ייחלנו לנו, עוד מקנן במסתרים, עוד מחכה לשיבה מחודשת.

שירתו של מיכאל רייך אכן עורגת לאותו עולם בתולי, לאותה שפה היולית ותמה – וראו נא כיצד הוא מתייחס לאותה לשון נדירה, אליה עורגת נפשו. שוב אנו זוכים לכמיהה ליופי הנדיר, וכאן

מִי יַכִּיר תּוֹדָה לַאֲנָשִׁים הַמּוּזָרִים הַמְּהַלְּכִים עַל מַיִם
בִּרְאוֹתָם מִלָּה תּוֹאֶמֶת רַעֲיוֹן כְּחֶסֶד מִשָּׁמַיִם,
וּמְשַׁבְּצִים אוֹתָהּ בְּחֶרְדַת קֹדֶשׁ בִּקְצֵה שׁוּרָה
כְּמוֹ הָיוּ עוֹנְדִים טַבַּעַת יַהֲלוֹם.

מה פלא שהוא קורא לשירו זה 'מי יגן' – שכן אותם 'האנשים המוזרים המהלכים על מים' הם אחיהם של אותם 'ילדי מים' – שכה ערגה נפשו אליהם, כה ביקשה נפשו את נפשם.

ברכות למיכאל רייך, ויישר כוח על השירים היפים שזיכה אותנו בהם.






חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי