אתמול, בשעות הצהריים של ה-
6 באוקטובר, לפני
44 שנים, פרצה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה נמשכה
24 ימים. ישראל איבדה בה
2569 לוחמים.
עבורנו, העם בישראל, זכורה המלחמה כטראומה קשה, מלחמה שנחתה עלינו בהפתעה מוחלטת, מלחמה בה ספגנו אבדות כבדות ביותר, גם במטוסים ובטנקים, ולאחר שבוע של לחימה עמדנו אובדי-עצות, משלימים עם אפשרות של הפסקת-אש בקווים הצבאיים החדשים שנקבעו בשטח. בעצם, היינו מוכנים להכריז על תבוסה .
ואז, משהובטחו משלוחי הנשק האמריקאים, ולאחר התאוששות קצרה, הפכנו את הקערה על פיה. כך הגענו להפסקת האש בקילומטר ה-101 מקהיר, כאשר מחצית צבא היבשה המצרי – ארמיה שלוש – מכותרת על ידנו, וכוחות צה''ל בגולן מצויים בטווח ירי מדמשק.
אם נתעלם מן המנהיגות הלאומית,
24 ימי לחימה אלה היו שעתם הגדולה והיפה של צה''ל, של המפקדים ושל הלוחמים.
אנו, בציבור, נוהגים להשוות את יום הכיפורים למלחמת ששת הימים, ולא בצדק. לברית-המועצות, אשר הופתעה ונאלצה להתמודד עם המתקפה הנאצית ב''מבצע ברברוסה'' נדרשו כשנתיים עד שהתאוששה והחלה לעבור למתקפת הנגד, ואלו לארה''ב, אשר הופתעה בפרל הארבור שבהוואי ע''י המתקפה היפנית, נדרש פרק זמן דומה להתאוששות.
מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה האחרונה אשר איימה על עצם קיומה של ישראל.
- מלחמה זו הוציאה את מצריים ממעגל הצבאות הערביים המאיימים והמסוגלים ליזום מתקפה יבשתית כוללת.
- מלחמה זו הביאה את הנשיא סדאת לירושלים, ושנה לאחר מכן – את הסכם השלום הבילטראלי.
עם זאת, ראוי להצביע על שלושה לקחים שיש להם השלכות לעתיד:
לקח ראשון - הערכה לא נכונה של מלחמת ששת הימים. התעלמנו מ:
- החמצנו את שעת הכושר לצאת ראשונים, ומיד, עם יזמה מדינית;
- יזמנו שורה של צעדים חד-צדדיים בירושלים ובהתנחלויות בכל השטחים שכבשנו;
- היו לנו התבטאויות שחצניות ופומביות, כאשר זכורה מכולן, מפי שר הביטחון דיין –''עדיפה שארם א-שיח ללא שלום, על שלום ללא שארם א-שיח'', התבטאויות שנקלטו היטב ברחוב בישראל ובעולם הערבי.
ולקח שלישי - עם פנים לעתיד - חלקו החסר של הסכם בגין-סדאת בקמפ-דיוויד, בספטמבר
1978, הסכם שכלל שני חלקים - נסיגה ישראלית לקו הבינלאומי עם מצריים ופתרון הבעיה הפלסטינית.
- הכשלת שיחות השלום בנושא הפלסטיני, מה שכונה בשעתו כ''בורג-תיאטר'', שהביאה להתפטרויות דיין וויצמן מן הממשלה;
- מדיניות של התנחלות מסיבית שנועדה למנוע פשרה טריטוריאלית.
ישראל עומדת היום, שוב, במציאות אסטרטגית דומה לזו בה נמצאנו בשבע השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. אלא שבינתיים השתנו מן היסוד הזירה המקומית, הזירה האיזורית והזירה הבינלאומית. גם האיומים הביטחוניים השתנו מן היסוד.
זו תמונת המצב עליה נדרשת ישראל לתת היום תשובה. לדאבון-לב, זו תמונת המצב שירושלים מעדיפה להתעלם ממנה.
מלחמת יום הכיפורים – חשבון-נפש
