השירה ככוח לחולל שינוי, להיאבק בבדידות

הרצל חקק

על ספר שיריו של יאיר בן חור, ''תחילת הזריעה'', הוצאת פיוטית, 109 עמודים, 2013.

יאיר בן חור נתן לספר שיריו את השם ''תחילת הזריעה'', וכולנו עדיין זוכרים את הפסוק ... הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. תחילת הזריעה היא אכן התהליך בראשיתו, המאמץ, התקוות, ייסורי ההתחלה.

בשירתו של יאיר בן חור, המסעות להבנת העולם שורדות את חילופי העונות, את המעבר מיום ללילה, מזריעה לחלום על הקציר, ובתוך המעגליות הזו מנסים השירים להאמין בכוח המלים, ליצור מחזוריות אחרת.

שיריו של בן חור הם תהליך של ניסוי ותעייה, שביל של זריעה ושל ניסיון למצוא מקום בעולם, למצוא את דרך השיר, דרך היצירה. כך הוא כותב בשירו ''טפחות, (עמ' 11):

חמקתי מבין זרועותיי
נסתי הרחק מכאן
ונעלמתי.
פעם תקעתי הרבה יתדות
מלוא מעותיי
גשם המטיר זעפו
והקפיא את חושיי.

הביטויים 'גשם זלעפות' ו'גשמי זעף' עוברים אצל בן חור עיבוד ותמורה, ובלשון השיר הגשם ממטיר את זעפו, הגשם מאיים על תחילת הניסיון ליצור משהו, לתקוע יתדות, לסמן את גבולות השדה, הזריעה.

ליאיר בן חור שירים, שמנסים לתת משמעות שונה לכל העולם החומרי, לגינה, לאדמה, לאבנים. להתחבר לטבע ולרגשותיו, לזעף, לתמורות. יאיר בן חור מנסה להאיר, מנסה לגלות שבילים נסתרים אחרים, להגדיר את הטבע דרך משקפת אנושית, דרך מושגים מעולם המשפחה (עמ' 34):


דמך משקה עת גינת הירק הצהובה שעומדת יתומה, יחפה, עירומה מניצנים.

הזריעה היא תהליך של יצירה, העוצמה הרוחנית שבה והניסיון למצוא מקום בעולם - משותפים לכולם. הגינה כבת אנוש, חשה בודדה, יתומה, יחפה, ללא חלומות שיבשילו, ללא ניצנים. הגשם הקפיא את חושיו, וברוב בדידותו חש המשורר אובדן דרך. ראינו זאת גם בשיר הקודם: התחושה של אובדן חיים ללא ההתעקשות ליצור, תחושה כמי שנעלם, כמי שלא התחבר, כמי שחומק מעצמו. השירה היא דרך לתת משמעות לכול, לעטוף את הסבל והבדידות במעטפת של עושר, של כוח לשנות, ליצור. יאיר בן חור שר את שירת הגלמודים, הנכלמים, שירת התוגה הקוסמית, והוא נוגע בכול (שם):


האבן שותקת את בכי מבטך הנוגה, העצוב.

הדרך היחידה לפרוץ את מעגל השתיקה והבדידות והקיבעון, היא דרך הרוח, דרך הסערה. השיר מסתיים בשורה השוברת את הרצף של חוסר האונים: ואַת חולפת על פניי בסערה.

שירתו של בן חור מחברת את כל המרכיבים, בני אנוש וצמחים ודוממים וכל החי, את הרצון שבהם לתמורה. כולם מחפשים ניצנים, זריעה, סימני חיים, כוחות לפרוץ בסערה.

אפילו השמש הגדולה היא חלק ממחזוריות השינויים: השמש מבקשת תמורה, להיטהר, להשתנות, להמשיך בכוחה לתת אור אחרים, לתת סימני חיים אחרים.


שמש אדומה שוקעת לאיטה רוחצת גופה בים השחור, נרדמת אסופה על מצעי המיטה תקיץ עם בוקר לזרוע אור

אותו תהליך של זריעה שהוא דרך מייסרת של חלומות וציפייה לעולם חדש, לעתיד אחר, הופכת כאן לתהליך רוחני, לתהליך עמוק: לזרוע א ו ר.

יאיר בן חור פותח לנו חלון אל העולם הרוחש. הוא יודע להביט לכל הכיוונים, למעלה, למטה, לתוך (עמ' 54):


החלונות הנמוכים מוטלים שבורים מעוצמת החלונות הגבוהים לבכות לא יוכלו דמעותיהם יבשו כבר.

הזורעים בדמעה יודעים גם את צער הדמעות היבשות. אבל כמשורר היודע את היגון הצרוף, הוא מיטיב לחשוף את היופי שיש בגיבורים הנסתרים, באותם חלונות נמוכים, שאינם צופים גבוה, אך בפנימיותם שוכנת האמת הפנימית (שם):


החלונות הנמוכים שבורים רסיסיהם סדוקים, ואין טורח לתקנם לא בשכר, לא בחינם – איום הוא שקר הראווה.

השירים של יאיר בן חור הם שירי מסע מרתקים, שירים בעקבות חיים הנחשפים בפניו, שירים החושפים תהליך של השתנות, של מעבר בין מצבים.
ההתבוננות בנפלאות הטבע מגלה במשורר דברים על עצמו, על חלומותיו. כך במבטו על השחפים הוא כותב (עמ' 77):


לו הייתי כמותם, לו הייתי איתם בן חורין מאושר הייתי עין תפקח את כל הנִסְתם...

מן ההמראה והתעופה שלהם הוא שואב כוחות של חופש, של תחושת אושר, של בן חורין, מוצא דרך לפקוח את כל הדברים הלא ברורים, הסתומים, להאיר הכול.

תחילת הזריעה היא תחילת השירה: השירה היא זריעה מתמדת, נלחמת כנגד כל הכאבים, כנגד כל הסיכויים, מנסה לברוא לה חלקת אדמה משלה, להיאבק במצוקה, לשבור את כל הקרח המקפיא הכול, המקפיא חושים – שירתו של יאיר בן חור מבקשת אחר השיר בדרכו לאוויר העולם (שיר על גב הספר):


וכשבאה רוח לסחוף בסערה את חלקת השיר הקטנה שנותרה, נשבר הקרח על אדמת העידית שמש סודקת באורה החם והשיר יוצא לאוויר העולם.

הצגת המאמר בלבד

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.