במדינה דמוקרטית חוששים אנו מריכוז כל הכוח השלטוני ביד אחת ומכאן בא ''עקרון הפרדת הרשויות'': השלטון מחולק
לרשות המחוקקת - האמורה לחוקק חוקה, שהיא החוק העליון אשר קובע את העקרונות הנעלים מהווים את הבסיס בחיי המדינה, וחוקים ''רגילים'';
הרשות המבצעת - הממשלה, על שָׂרֶיהָ פקידיה וּצְבָאָה;
והרשות השופטת - אשר תפקידה לפרש ולהחיל את החוקים, להגן על החוקה ולהגן על זכויות האזרח מול המדינה ועל זכויות המיעוט מול כוח הרוב. בצד אלו קמה ומתחזקת אט-אט רשות רביעית –
מבקר המדינה.
בעיקרון אמורות שלוש הרשויות לפעול בהרמוניה כגוף שלטוני אחד, להקפיד על גבולות ותחומי סמכויותיהן , לבל תגלוש רשות אחת לתחומי חברתה, דבר הקרוי בארה''ב, בכיתוב עברי: צֶ'ק אנד בַּאלַאנְס.
למניעת הִוָוצֵר כוח-יתר במוקד אחד לא די בעקרון הפרדת הרשויות ועל כן חוּלַּק עוד כח השלטון
לשלטון מרכזי ו
לשלטון מקומי (בארה''ב יש אפילו חלוקה נוספת: השלטון הפדרלי, השלטון בכל מדינה, והרשויות המקומיות). בצד כל אלו קיימים מוקדי-כח, רשמיים, כמו מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, מחלקות חקירה בפרקליטות ובמשטרה; ומוקדי כוח לאו דווקא רשמיים, אך השלטונות הרשמיים אינם יכולים להתעלם מהם, כמו הסתדרויות וארגוני עובדים; מפלגות וראשיהן, בנקים גדולים, תעשיינים ובעלי-הון; העיתונות וכל הַמֶּדְיָה לצורותיה, ובעיקר טלויזיה ורדיו, כהני-דת ומנהיגות דתית; צמרת צבאית; בעלי-קרקעות; גם עמדת מעצמות שונות משפיעה על הממשל, ועוד.
שלוש הרשויות פועלות יחדיו, משפיעות ומפקחות זו על זו. הכנסת נבחרת ע''י הציבור. פֹּה יש להדגיש כי
מרבית חברי הכנסת אינם נבחרים אישית, אלא ראש המפלגה או בכירי המפלגה קובעים את רשימת חברי הכנסת המועמדים מטעם המפלגה. במפלגות בודדות מתקיימים פְּרָאיְמֶרִיס, בחירות פנימיות. בכל מקרה הציבור מצביע עבור רשימת מועמדים ולא עבור ח''כ ספציפי. דבר זה מקנה למנהיג המפלגה כח מירבי במפלגתו, כי הוא השולח מטעם מפלגתו ח''כ לתפקידי שרים, סגני-שרים, יו''ר ועדות, שגרירים וכיוצ''ב. מצב זה מגביל את עצמאותם של חברי הכנסת החייבים לציית למפלגה ולהצביע כעמדת מנהיגיה ובמקרים רבים, ואולי לרוב - להצביע לפי ההתחייבות והמשמעת הקואליציונית, ועוד נחזור לכך.
נשיא המדינה, שהוא עצמו נבחר ע''י הכנסת מדי חמש שנים, מטיל על מי מחה''כ שנבחרו להקים ממשלה, וכאן מתחיל חיזור אותו נבחר אחרי מנהיגי המפלגות שהוא חפץ להקים עמן קואליציה. לשם כך נערכים הסכמים קואליציוניים המחייבים כל מפלגה בקואליציה מדיניות שכל מפלגות הקואליציה התחייבו להן, כמו בענייני דת, תקציב, יחס לבתי-המשפט, וכל כיוצ''ב. אולם יש מפלגות הדורשות לעצמן חופש הצבעה בנושאים החשובים להן.
הכנסת מאשרת את הממשלה שהוקמה ואמורה לפקח על מעשיה. ועדת בחירה המורכבת משלושה שופטי ביהמ''ש העליון, שני שרים, שני ח''כ ושני נציגי לשכת עוה''ד ממליצה על מינוי שופטים ולמעשה בוחרת אותם ונשיא המדינה ממנה אותם בהתאם. השופטים אמורים בנסיבות רגילות לכהן עד גיל 70. בארה''ב – יכהנו כל חייהם. הדבר בא להבטיח עצמאות ואי-תלות השופטים והתקדמותם במדרג בקשרים פוליטיים או אחרים.
השופטים אמורים לשפוט לפי החוקים שמחוקקת הכנסת, ועל-פי התקנות לביצוע החוקים שמתקינים שרי הממשלה באישור, לעתים, של ועדה בכנסת. מאחר ובד''כ השלטון, דהיינו הכנסת והממשלה מתחלפים לפי תוצאות הבחירות מעת לעת, אותם השופטים שנבחרו קודם מוסיפים לכהן גם מול כנסת וממשלה חדשים.
לעתים עומד בראשות הממשלה מנהיג המתקשה להחליט, וכשהוא נתקל בבעיות קשות הוא מגלגל אותן לפתחו של אחר. לעתים - הוא מקים ועדה שתבדוק את הנושא ותמליץ, וככל שהועדה מתכנסת חִיקוּרֶיהַּ והמלצותיה מצריכות זמן רב ובזמן זה פוטר רה''מ את עצמו מהצורך להכריע, כמו בענין קצבאות הנכים או בנושא התפילות בכותל. לעתים הוא ממתין לעתירה לבג''צ ושוב הוא ''מַרְוִיחַ זמן'' לצורך אי-החלטתו, כמו לענין גיוס בני-הישיבות. ''רווח'' נוסף הוא מפיק שכאשר בג''צ פוסק סוף-סוף במכשלה שהונחה לפתחו - מי שאינו מרוצה מהפסק מעלה טרוניותיו כלפי בית-המשפט ולא כלפי הממשלה, רֹאשָׁה או הכנסת שהם שהיו אמורים להכריע בענין.
שרים, ח''כ ועיתונאים תוקפים את בית המשפט כאשר פסיקותיו אינן נראות להם. ההתקפות חריפות במיוחד כאשר בג''צ נאלץ מדי פעם לבטל חוק של הכנסת. הטענות הן מטענות שונות: ''העם בחר את הכנסת לא אתכם!'' ''אתם מנסים לנהל את המדינה במקום הממשלה הנבחרת'', ועוד כיוצ''ב. טענות אלו הן חסרות שחר. במדינה דמוקרטית אמור העם לשלוט ע''י נציגים, ואלו הם חברי הכנסת, אלא שלא הכנסת שולטת בפועל אלא הממשלה, שהיא נציגת חה''כ המשתייכים לקואליציה. כמו שהממשלה נבחרת ע''י הכנסת כך גם השופטים נבחרים, (ע''י ועדה בה 5 פוליטיקאים לפחות 2 שרים ו-3 ח''כ) אלא שהשופטים, מסיבה טובה, אינם עומדים שוב לבחירה, בכדי להבטיח את אי-תלותם.
כולם מתעלמים מעליבותם כיום של הכנסת וחבריה. גם בעבר לא תמיד כל הנבחרים היו משכילים, חכמים ונואמים מוצלחים, אך דומה שהרמה הכללית ירדה מאד, הן בהשכלה, הן ברמת הדיון, הן בשפה עד כדי שימוש בקללות ובאיומים מול המצלמות והן בשרבוב שמותיהם של שרים וח''כ בכל מיני אינטריגות ואף עבירות פליליות. הממשלה מזלזלת מאד בכנסת, וראינו כיצד יו''ר הקואליציה זורק סוכריות על מקל לח''כ באמצע דיון. למעשה כח החקיקה של ח''כ כיום מסורס. ראשית לכל המפלגה דורשת לבדוק ולאשר מראש כל הצעת חוק של מי מנציגיה, כך שמלכתחילה סמכות החקיקה של ח''כ בודד מוגבלת. כאשר כבר ניסח והגיש הצעת חוק היא עשויה להתעכב שנים בועדת חוקה, חוק ומשפט, או בועדת הכספים או כל ועדה רלבנטית אחרת. הממשלה עשויה לעכב הצעת חוק פרטית בטענה שברצונה להסדיר את הנושא או להגיש הצעת-חוק דומה מטעמה. דיון בהצעת חוק פרטית ידחה מפני הדיונים בהצעות חוק שמגישה הממשלה. בדיקה קלה תורה שרוב החוקים שהתקבלו הם אלו שיזמה והגישה הממשלה או ח''כ מטעמה. כמו כן ח''כ רבים מגישים הצעות חוק פופוליסטיות וחסרות שחר, בלי לבדוק כיאות את הגיונן, השפעתן על כלל הציבור וכלל המערכת, ואת דרכי המימון האפשריות למימושן. כך גם הצעת-חוק ראויה אובדת בתוך ים המלל והניירת.
זלזול נוסף בכנסת ובחוקיה מצוי בכך שהשרים אינם מתקינים תקנות למימוש החוקים. כך כ-400 חוקים שכבר חוקקו ומופיעים בספר החוקים כלל אינם מיושמים בהעדר תקנות. שוב – מה הועילה הכנסת בחקיקתה אם החוקים מוטלים בספר בלבד, כאבן שאין לה הופכין?
הממשלה, כאמור, מזלזלת בכנסת ומנסה תכופות לעקוף חקיקה ראויה. הדוגמא הקלאסית לכך היה החוק שהטיל מס על דירה שלישית. האוצר לא בדק כלל את ההשלכות הציבוריות, החוקתיות והכלכליות של החוק שאמור היה לפגוע ישירות בחמישים אלף אזרחים ובמשפחותיהם, תוך פגיעה בזכות הקנין ובחוקי היסוד של המדינה ותוך חמש פגיעות בעיקרון הבסיסי של השוויון: החוק הוטל (רטרואקטיבית!) רק על בעלי נכס מסוים ולא כמס רכוש כללי, הוא הפלה בין בעלי דירות לבעלי מקרקעין אחרים, כמו בעלי משרדים וחנויות, הוא קבע מס מירבי אחיד לבעלי דירת פאר במרכז ולבעלי דירה עלובה בפריפריה. שר האוצר הפופוליסטי רצה להראות עד כמה הוא דואג לחסרי דיור, ובעיקר לזוגות הצעירים, תוך פגיעה קשה בבעלי-דירות חסרי פנסיה. אולם לא רק שהחוק מנוגד לערכים חוקתיים בסיסיים, השר ניסה לעקוף את מנגנוני החקיקה של הכנסת בכך שהגיש את החוק כחלק מ''חוק ההסדרים'' העובר במהירות וכמעט ללא דיונים מעמיקים בלחץ המועד - סוף שנת הכספים. בכלל השימוש בחוק ההסדרים לחקיקת חוקים חדשים ולביטול חוקים קיימים הוא פגום, עוקף את הכנסת, את יכולותיה וסמכויותיה. הצעת החוק הסופית הוגשה לחה''כ בוועדת הכספים רק שעתיים לפני ההצבעה ונמנע מהם לימוד החוק וכל דיון ביניהם בהוראותיו. לא זו גם זו: חברי הכנסת שבקואליציה אולצו להצביע בניגוד לרצונם ולמצפונם תוך הפעלת המשמעת הקואליציונית. ובחינת הוספת חטא על פשע – שר האוצר ביקש להקהות את התנגדותם בהציעו להם מאות מיליוני שקלים מקופה הציבורית להוצאתם כראות עיני אותם ח''כ. תְּמֵהַנִּי אם ניתן היה להביע זלזול גדול יותר בחברי הכנסת מאשר נעשה ב''חקיקת'' חוק זה.
חסד גדול עשה בית המשפט העליון שביטל חוק מעוות ובלתי-חוקתי זה רק בשל אופן חקיקתו, מבלי לבייש את מציעו בדיון בתוכנו הפגום והמעוות.
היו שטענו, כולל כב' השופט מני מזוז, שאף אם החוק פגום ואף אם חוקק שלא כדין, לא ראוי היה לפסלו, בין היתר מחמת פגיעה בכבודה של הכנסת. נעלם מאותם המציעים לאכול פירות בוסר (בשניים קהות) הכלל שאבן שהשליך שוטה אחד לבאר שִׁשִּׁים חכמים לא יוציאוה.
הפגיעה בערך השוויון, שהוא יסוד מוסד בתרבות האנושית ובדמוקרטיה מאז מלחמת האזרחים בארה''ב ומאז המהפכה הצרפתית והאמנציפציה (הקנית זכויות אזרח מלאות לכל אדם, והשלכותיה שהיו בעיקר כלפי היהודים שהופלו עד אז לרעה) היא שעמדה גם בביטול החוק לאי-גיוס תלמידי הישיבות, שכה הלהיט את החרדים ואת הצבועים למיניהם, בכנסת, בעיתונות ובציבור.
כל הצועקים כנגד בית-המשפט העליון ופסיקותיו גם בעניני חקיקה מוטב ויטלו קורה מעיניהם. בית המשפט עושה מלאכתו כחוק, ומבטל חוקים בדחילו ורחימו רק כאשר אין מנוס מכך.
יואילו הממשלה ושריה לכבד את הכנסת, לאפשר לה לפעול כחוק לפי תקנונה, מבלי לְעוֹקְפָה בשימוש נָלוֹז בחוק ההסדרים שעצם חוקיותם בכלל היא בספק, ולא לכך נועדו. הממשלה מזמן כבר פועלת באופן העוקף כנסת, עתה מחפשים לחקוק חקיקה העוקפת בג''צ. אם חלילה תימשך מגמה זו עוד יהיו שיחפשו דרך ''עוקפת ממשלה'', וכבר יש הקוראים ל''יד קשה'' או בלשון אחרת - לדיקטטורה. אז באמת לא יהא צורך בכל מוסדות השלטון הדמוקרטיים. מפלגות הקואליציה צריכות להביא בחשבון שיום אחד הן עלולות לשבת באופוזיציה, ועליהן בית משפט יהא אמור להגן על זכויותיהן מפני עריצות הקואליציה.
על השרים להתקין תקנות למימוש החוקים שבתחום סמכותם ולא להותירם כאות מתה.
יש לאפשר לח''כ ללמוד הצעות חוק כדבעי בטרם יצביעו עליו, לקיים דיון נרחב ולשמוע דעתם של הצדדים האחרים, להעזר וּלְהִוָּעֵץ במומחים, ולאפשר לחה''כ להצביע ככל הניתן לפי הבנתם, אמונתם ומצפונם ולא לאכוף עליהם, הר כגיגית, להצביע נגד מצפונם מכוח משמעת קואליציונית, כאשר אין בה כורח. אם תהא חקיקה תקינה ברור לכולנו שהראשונים שישמחו לא לעסוק בה יהיו השופטים.
הצעקות כלפי בית המשפט על כאילו זלזול בכנסת ועל התערבות בית המשפט העליון בהליכי חקיקה ושלטון מופנות לכוון הבלתי-נכון. מי שפוגע בכנסת, בסמכותה וכבודה היא קודם כל הממשלה ואחריה – הכנסת עצמה. תואיל הממשלה להניח הצעות חוק מסודרות לפני הכנסת, לאפשר לחה''כ ללמוד את הצעות החוק על בוריין, לדון בהן ואז להצביע לפי הבנתם ומצפונם ולהשתמש במכבש ''המשמעת הקואליציונית'' רק בדלית ברירה, כמו בהצבעת אי-אמון. כך תוכל הכנסת לחוקק, הממשלה תוכל למשול ובתי המשפט- רק לשפוט. ובא לציון גואל.
לעניין הטענות נגד בג''צ
