במבט לאחור, כמה יהודים התעוררו ושבו אל ה' דוקא כתוצאה מההטפה נגד? לענ''ד התהליך הזה ממחיש בדיוק את דברי ר' עקיבא ''כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד''
בפיוט ''אחות קטנה'' הפותח את תפילות ראש השנה בחלק גדול מקהילות ישראל, אנחנו מבקשים: תכלה שנה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תחל שנה וּבִרְכוֹתֶיהָ. וזאת על בסיס הנחת היסוד שלכל טוב יש יותר טוב ותמיד צריכים לשאוף ולבקש שיהיה טוב יותר. אבל לכאורה, האמת היא שסיכום השנה החולפת, כל שנה, מעלה שבאמת יש הרבה מאד מה לשפר, הרבה קללות שאנחנו מבקשים שיוחלפו בברכות. אבל האם הקללות הן כאלה באמת? והברכות? הרי יש הרבה מצבים שבהם מה שנראה כקללה בזמן ההתרחשות התגלה כברכה גדולה זמן קצר אחר כך. וגם להיפך, מה שנראה כברכה התברר בדיעבד כאירוע מאד לא טוב. נכון, לא תמיד האמת מתגלה מיד, לפעמים זה לוקח הרבה זמן אבל זו האמת.
הגמרא (ברכות ס/ב) מספרת על ר' עקיבא שיצא לדרך מצויד בחמור לרכיבה, נר כדי שיוכל ללמוד בלילה ותרנגול שיעיר אותו בעלות השחר. בערוב היום ביקש ללון בעיר שאליה הגיע ולא נמצא מי שיסכים לארח אותו. לא אהבו שם אורחים. ר' עקיבא נמנע מביקורת והגיב באמירה: ''
כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד'' כל מה שעושה הקב''ה – לטובה הוא עושה. יצא מהעיר והתארגן להעביר את הלילה בשדה לצד הדרך. ישב ללמוד לאור הנר, באה רוח וכיבתה את הנר. בא אריה וטרף את החמור. בא חתול (או נמיה) וטרף את התרנגול. ועל כל אירוע מגיב ר' עקיבא באמירה: ''
כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד''. שכב לישון עד שהעירו אותו פסיעות של אנשים רבים בדרך שלצידה שכב לישון.
אלה היו חבורת שודדים שעסקה בציד אנשים ומכירתם לעבדים, וזה מה שהם עשו באותו לילה לאנשי העיר שסירבו לארח עוברי דרכים. סיפר זאת ר' עקיבא לתלמידיו והוסיף: הרי זה מה שאני אומר לכם שוב ושוב: ''
כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד''. היה לי מאד לא נעים לקבל דחיה מאנשי העיר. מאד מתסכל שכבה הנר ולא יכולתי ללמוד. מאד מפחיד כשזינק האריה וטרף את החמור. ובסוף גם התרנגול, השעון מעורר שלי, נטרף ואין מי שיעיר אותי בזמן לעבודת הבורא. אבל לי היה ברור כל הזמן שהכל לטובה והנה כעת גם אתם רואים שככה זה באמת. ברור שברמה האישית אנחנו אמורים ללמוד מהסיפור הזה על היחס הנכון למאורעות שונים בחיינו, אבל האם יש לו משמעות גם ברמה הלאומית?
זמן לשמוע, לא לדבר
בשנה האחרונה ואולי אפילו בשנים האחרונות, שוב ושוב נוצר הרושם ששנאת האחים מתגברת אצלנו והנה הנה אנחנו על סף פיצוץ. ולכאורה, לרושם הזה יש בסיס כי יש מי שמטפח אותו בהתמדה. לכאורה, באמת יש מי שחותר להביא לפיצוץ. משהו בבחינת ככל שיהיה רע יותר כך ייטב ומהבחינה הזאת באמת יש לנו להתפלל ש''תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה''. אבל כל זה נכון רק בחיצוניות. כי באמת, המאבק הוא על התודעה; שכן העניין של מטפחי השנאה וההקצנה הוא לא באלה לעצמם אלא בשורש שלהם, בקשר שלנו עם בורא עולם ומנהיגו, את זה הם חותרים לנתק. ממילא מתבטאת פעילותם בשלילה של המושג ''אחדות ישראל'' כי האחדות הזאת מבטאת את הקשר לרבונו של עולם.
מגיע ראש השנה ומעניק לנו הזדמנות חד פעמית לחשבון נפש אמיתי. במשך השנה, גם אם נרצה לא בטוח שנצליח לערוך חשבון נפש כזה כי רעשי הרקע מחרישים את הקולות הפנימיים. איך אפשר לחשוב ולהרגיש באמת על אהבת ישראל ואחדות ישראל, כשיש מסביב כאלה רעשים שאומרים את ההיפך הגמור. אי אפשר. גם אי אפשר לחשוב באמת בזמן שמדברים. מגיע ראש השנה שהמצווה העיקרית בו היא ''לשמוע קול שופר'' ופעם בשנה מעניק לנו הזדמנות להתבונן פנימה. לא לדבר, רק לשמוע ולנסות להפנים את המסר של קול השופר. המסר הגלוי הוא שבהשמעת קול שופר אנחנו ממליכים עלינו ועל העולם כולו את הקב''ה. וזהו גם המסר הפנימי: יש לנו מלך אחד ובכך כולנו שווים ומאוחדים.
אמנם סביר להניח שראש השנה תשע''ח לא יסמן נקודת מפנה ביחסם של המנסים לנתק את הקשר, אבל במבט לאחור, כמה יהודים התעוררו ושבו אל ה' דוקא כתוצאה מההטפה נגד? לענ''ד התהליך הזה ממחיש בדיוק את דברי ר' עקיבא ''
כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד''. השונאים באו לקלל ונמצאו מברכים. ואם למישהו יש עדיין ספקות שזה התהליך, שיתבונן מעט בפרשת השבוע שנקרא בשבת שלמחרת ראש השנה
(דברים ל''ב): ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. מהתבוננות קלה בהיסטוריה שלנו נלמד שגם בעתיד הדבקות שלנו בה' יתברך ובתורתו תימשך ותתגבר ובסופו של תהליך גם השונאים ייאלצו לחזור בהם ויעשו תשובה.
ראש השנה עח, חשבון צדק
