האופטימיות שלי לגבי עתיד ישראל מעצבנת הרבה אנשים. איך אני יכול להיות אופטימי כאשר קורה כאן מה שקורה מדי יום ביומו? הסיפוח-למעשה של השטחים הכבושים, היחס לערבים, העצמת ההתנחלויות!
אך האופטימיות היא מצב נפשי. היא אינה נסוגה מול הרע. להיפך, היא לוחמת ברע. אפשר להילחם ברע רק אם מאמינים ביכולת לנצח.
אחדים מידידיי מאמינים שהמלחמה כבר אבודה. שכבר אי-אפשר לשנות את ישראל ''מבפנים''. שרק לחץ מבחוץ יכול לעזור.
למרבה המזל, כך הם מאמינים, יש בחוץ כוח המסוגל לעשות את העבודה בשבילנו.
קוראים לו בי-די-אס – הקיצור באנגלית ל''חרם, ביטול-השקעות, עיצומים''.
אחת הידידות האלה היא ד''ר
רוחמה מרטון.
אם יש למישהו הזכות למתוח ביקורת ולהתייאש, הרי זו היא. רוחמה היא פסיכיאטרית, המייסדת ונשיאת-הכבוד של האירגון הישראלי ''רופאים לזכויות האדם''.
הרופאים יוצאים לכפרים ערביים ומגישים ללא תמורה כספית סיוע רפואי לכל הנזקקים לו. אפילו הרשויות הישראליות מכבדות אותם, ולעיתים קרובות מקבלות את דרישתם להעביר חולים ערביים לבתי-חולים בישראל.
בשבוע שעבר, כאשר חגגנו את יום-ההולדת ה-80 של רוחמה, היא פנתה לעברי והאשימה אותי בכך שאני מעורר תקוות-שווא לאפשרות שממשלת-ישראל תעשה אי-פעם שלום ותיסוג מהשטחים הפלסטיניים. לדבריה, הסיכוי לכך חלף. ולכן לא נותרה אלא החובה לתמוך בבי-די-אס.
הבי-די-אס היא תנועה עולמית המטיפה לחרם מוחלט על כל דבר ישראלי. היא מבקשת לשכנע חברות, ובעיקר אוניברסיטאות, להיפטר מכל ההשקעות שלהן בישראל, ולתמוך בהטלת עיצומים על מדינת-ישראל.
בישראל שונאים את הבי-די-אס כמו את השטן, אם לא יותר. דרוש לאדם הרבה אומץ-לב כדי לקום בפומבי ולתמוך בארגון זה. בכל זאת, יש העושים זאת.
הבטחתי לרוחמה להשיב לטענות נגדי. אז הנה התשובה.
קודם כל, יש לי התנגדות עמוקה לטענה שאין ביכולתנו לעשות דבר להצלת המדינה, ושעל כן עלינו לשים את מבטחנו בזרים, שיעשו את העבודה שלנו במקומנו.
ישראל היא המדינה שלנו. אנחנו אחראים לה. אני אחד מהאלפים המעטים שהגנו עליה בשדה-הקרב ביום לידתה. עכשיו עלינו לדאוג לכך שהיא תהיה דומה למדינה שעליה חלמנו אז.
קודם כל, אני לא מאמין שהקרב אבוד. שום קרב אינו אבוד כל עוד יש בני-אדם המוכנים להילחם.
אני מאמין בשלום. שלום פירושו הסכם בני שני צדדים (או יותר) לחיות בשלום. השלום הישראלי-פלסטיני פירושו שמדינת-ישראל והתנועה הלאומית הפלסטינית ישלימו זו עם זו.
שלום בין ישראל ופלסטין פירושו שמדינת-ישראל תתקיים לצד מדינת-פלסטין. אינני בטוח אם זוהי גם המטרה של תנועת הבי-די-אס. יש דברים שהיא אומרת ועושה העלולים להביא למסקנה שהיא מבקשת שלום בלי ישראל.
על כן אני חושב שהבי-די-אס חייבת קודם כל להבהיר לגמרי אם היא רוצה שלום עם ישראל או שלום בלי ישראל.
יש המאמינים ששלום בלי מדינת-ישראל הוא גם אפשרי וגם רצוי. יש הדוגלים במשהו הנקרא ''פיתרון המדינה האחת''. כלומר, שישראלים ופלסטינים יחיו ביחד, באושר ובעושר, כאזרחים שווים במדינה אחת.
זה חלום נחמד. אבל, לרוע המזל, הניסיון ההיסטורי אינו תומך בו. ברית-המועצות, צ'כוסלובקיה, הודו-סין ומדינות אחרות התפרקו. על בלגיה, קנדה, בריטניה ומדינות רבות אחרות מרחפת סכנה של ההתפרקות. ברגע זה ממש מתבצע רצח-עם בבורמה, בחסותה של כלת פרס-נובל לשלום.
כאן יש לנו שני עמים לאומניים להחריד. שניהם תובעים לעצמם את אותה הארץ כמולדת. מתנהלת ביניהם מלחמה זה 150 שנים. האם הם יחיו עכשיו בשלום במדינה משותפת אחת? זה לא כל-כך סביר. במדינה כזאת, החיים יהיו גיהינום.
(בדיחה ישראלית: האם יגור זאב עם כבש? אין בעיה. צריכים רק לספק לזאב בכל יום כבש חדש.)
תומכי הבי-די-אס מצביעים בדרך כלל על הניסיון של דרום-אפריקה כבסיס לאסטרטגיה שלהם.
בפיהם הסיפור הבא: הרוב השחור בדרום-אפריקה דוכא על-ידי המיעוט הלבן. השחורים פנו אל העולם הנאור (הלבן), וזה הטיל חרם עולמי על ארצם. בסוף קרסו הלבנים. שני אנשים נהדרים,
נלסון מנדלה ו
פרדריק וילם דה-קלרק, נפלו זה לזרועות זה. מסך.
זה הסיפור כפי שהוא נראה ללבנים. הוא משקף את תמונת-העולם הלבנה. בעיני השחורים, הסיפור שונה במקצת:
השחורים, שהיוו את הרוב העצום בדרום-אפריקה, פתחו במערכה של שביתות ואלימות. גם נלסון מנדלה היה טרוריסט. החרם העולמי בוודאי עזר, אבל מה שהכריע היה המאבק הנחוש של האוכלוסייה השחורה.
(במהלך המאבק פנו מנהיגי ישראל לידידיהם הלבנים בדרום-אפריקה והציעו להם לבצע חלוקה. אבל שני הצדדים שם סירבו.)
הנסיבות כאן שונות לחלוטין. גם הישראלים וגם הפלסטינים לאומנים קיצונים. ישראל אינה זקוקה לפועלים ערבים. היא יכולה להסתדר טוב מאוד בלעדיהם. היא יכולה לייבא פועלים מכל העולם. רמת-המחייה של הישראלים גבוהה פי 20 (!) מרמת-המחיה של הפלסטינים בשטחים הכבושים. זכר השואה גורם לכך שישראל נהנית מאהדתו העמוקה של העולם, שאינו תומך באנטישמיות. ישראל מאשימה את הבי-די-אס באנטישמיות.
בנובמבר 1970, ברגע של תבונה בלתי-רגילה, החליט האו''ם על חלוקת הארץ. אין פיתרון טוב יותר.
אינני מתנגד לחרם באופן עקרוני. להיפך, התנועה שאני שייך אליה, ''גוש שלום'', הייתה הראשונה שהטילה (עוד ב-1997) חרם על מוצרי ההתנחלויות. חילקנו אלפי העתקים של רשימת מוצרים אלה. כתוצאה מכך, לא מעט מפעלים עברו מההתנחלויות חזרה לשטח ישראל. אני יכול לתאר לעצמי חרם על כל הגופים המסייעים להתנחלויות.
אבל, לדעתי, הטלת חרם על ישראל עצמה תהיה שגיאה. אילו הוטל, הוא היה דוחף את כל הציבור הישראלי לידי המתנחלים, בעוד שתפקידנו הוא דווקא לבודד את המתנחלים בשטחים הכבושים ולהפריד ביניהם לבין הציבור בישראל.
האם זה אפשרי בכלל? האם זה עדיין אפשרי? אני מאמין שכן.
המצב הנוכחי מוכיח שעשינו שגיאות. עלינו לעצור ולחשוב מחדש, מן ההתחלה.
''רופאים לזכויות-האדם'', הארגון שהוקם על-ידי רוחמה מרטון, אינו היחיד הפועל בשטח למען השלום וזכויות-האדם. יש עשרות כאלה, שהוקמו על-די אנשים ונשים מצויינים, ושכל אחד מהם פועל בקטע מסויים לפי בחירתו. עלינו למצוא דרך לאחד את כל הכוחות האלה מבלי לפגוע בעצמאותם ובייחודם. עלינו למצוא דרך להחיות את מפלגות השמאל (מפלגת העבודה, מרצ, הרשימה הערבית המאוחדת), הנמצאות במצב של עילפון. ואולי להקים מפלגה חדשה.
אני מכבד את בי-די-אס ואת כל פעולותיה המכוונות באמת ובתמים לשחרר את הפלסטינים ולעשות שלום בינם לבינינו. החוק שמנסים להעביר עכשיו בארצות-הברית, והאמור להפוך את פעולת הבי-די-אס לעבירה פלילית, נראה לי מגוחך ואנטי-דמוקרטי.
אני מציע שאנשי הבי-די-אס יעשו את עבודתם שם. תפקידנו כאן הוא להתבסס מחדש, להתארגן מחדש ולהכפיל את מאמצינו להפלת הממשלה הנוכחית ולהבאת מחנה-השלום לשלטון.
אני מאמין שרוב הישראלים היו רוצים בשלום, אילו האמינו שהשלום אפשרי. הרוב נקרע בין מיעוט ימני נמרץ, שיש לו קצוות פשיסטיים, והמכריז שהשלום הוא גם בלתי-אפשרי וגם בלתי-רצוי, לבין מיעוט שמאלי עלוב ורכרוכי.
זה לא מצב חסר-תקווה. הקרב רחוק מלהסתיים. עלינו לעשות את עבודתנו בתוך ישראל, ולהניח לכוחות בחוץ-לארץ לעשות את עבודתם שם.
אין ממה להתייאש אלא מן הייאוש עצמו.
להתייאש מן היאוש
