כשנאמץ לעצמנו את המסר החינוכי שבמצווה הזאת, כמו באורח פלא ייעלמו מחיינו כל מיני תופעות מכוערות שיסודן באנוכיות
פרשת השבוע פותחת במצוות ביכורים, המצווה לסמן את הפרי הראשון, הכי יפה, ובהבשילו - לקטפו ולהביאו לבית המקדש
(דברים כ''ו): ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. בבית המקדש הוא נותן את הסל עם הפירות המובחרים לכהן התורן שמניחו לפני המזבח ומתפנה להאזין לדברי מביא הביכורים. והמביא פותח בסקירה היסטורית קצרה ואומר:
... אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ה
אֲרַמִּי מתייחס ללבן הארמי שניסה לנשל את יעקב מרכושו וגם מנשיו וילדיו. מדוע מתחילים את הסקירה ממנו ועוד בלי להזכירו בשמו?
הכלי יקר מזכיר את דברי המדרש המספר כי כאשר ראה אברהם את אנשי ארם ''אוכלין ושותין ופוחזים'' אמר ''הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת'' בארץ שבה מתעניינים ב-מה טוב לי במקום להתעניין ב-מה עוד עלי לעשות כדי לשפר משהו בעולם. אברהם ידע שאנחנו אמורים לפעול בעולם, לשפר אותו, להרבות את הטוב וכך הוא חי כל ימיו. אבל יצחק לקח אשה מארם ויעקב ירד לארם ומשם לקח את נשותיו, וכנראה משם באה לו הנטיה ''לישב בשלווה'' ומזה התגלגל העניין של
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה (רש''י בתחילת פרשת וישב). ובמצרים עברנו תהליך קשה של זיקוק:
ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק, אֶל-ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ואמנם הקב''ה שמע את זעקתנו:
ח וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. כעת אני חש אסיר תודה לקב''ה ומבטא זאת במצוות הביכורים:
י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ. כמה ענווה צריך אדם לסגל לעצמו כדי שיוכל למלא את מצוות הביכורים כראוי. אבל התורה מבטיחה כי זו הדרך הבטוחה לשמחה:
יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. ושמחה אמיתית יכולה להיות רק על בסיס שותפות, שיהיו עוד שותפים לשמחה, לא לשמוח לבד כי זו סתם אנוכיות.
שום דבר אינו מובן מאליו
והרעיון הזה של שותפות בשמחה נתון כבר בפסוק הראשון של הפרשה:
א וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. על יסוד דברי חז''ל מפרש רש''י:
וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ - מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה. מכיוון ששבע שנים נמשכו המלחמות לכיבוש הארץ ועוד שבע שנים נמשכה חלוקת הארץ לשבטים, יוצא שרק לאחר ארבע עשרה שנה נתחייבו במצוות ביכורים. ולכאורה, הרי כבר בשנה השמינית היו כאלה שקיבלו את נחלתם ומן הסתם גם קטפו פירות, מדוע שהם לא יביאו ביכורים? מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שמכאן לומדים הוראה חשובה עבורנו – אנחנו לא יכולים לשמוח באמת כל עוד יש יהודי שלא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה הפרטית שלו.
מצוות הביכורים חוזרת על עצמה בכל שנה בתקופת קטיף הפירות של שבעת המינים. זה אומר שבכל שנה מחדש אנחנו אמורים להודות לקב''ה על כל הטוב שהוא משפיע לנו ולבטא את תודתנו בדרך הכי לא טבעית לאדם, להקדיש לה' את הפרי הראשון. עובד האדמה משקיע את כל כולו בעבודה בתקווה ליהנות מפרי עמלו. הוא מייחל לחנטת הפירות ואחרי כל ההשקעה הזאת – מה יותר משמח מלראות פרי יפה על העץ, פרי ראשון? הוא קוטף אותו והנטיה הטבעית שלו היא
בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה כמו שאומר הנביא ישעיהו (כח, ד). אבל במקום לבלוע את הפרי הראשון, המרגש, הוא מקדיש אותו לה'. בכך מבטא היהודי וגם מחזק יותר ויותר את האמונה הבסיסית כי כל הטוב שיש לו זה מתנה מהקב''ה.
יש לנו עוד כמה מצוות כאלה, כמו למשל הפרשת חלה מהבצק הראשון וכן הלאה, אבל מצוות ביכורים שמתקיימת פעם אחת בשנה נראית עוצמתית הרבה יותר בתירגול וחיזוק האמונה ובעיקר הענווה. המצווה הזאת, שהתקיימה בכל שנה ברוב עם, מחייבת אותנו לזכור כי אנוכיות מנוגדת לרוח התורה וכי רק ביחד זוכים לברכת ה'. המצווה הזאת מזכירה לנו כי שום דבר בחיים שלנו אינו מובן מאליו, אפילו לא עצם החיים, הכל זה מתנה מבורא עולם ומנהיגו. וכשנאמץ לעצמנו את המסר החינוכי שבמצווה הזאת, כמו באורח פלא ייעלמו מחיינו כל מיני תופעות מכוערות שיסודן באנוכיות, וגם נזכה בע''ה להתחדשות אמיתית, לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת ''אור חדש על ציון תאיר''.
כי תבוא עז, לחתור להתחדשות
