וזו ההוראה מפרשת השבוע, לטפל בסימני סכנה מיד בהתחלה, בטרם יהפכו לסכנה ממשית
למרות ששוחרי השלום מעדיפים להמשיך לחיות באשליה של שלום עולמי שעומד מאחורי הפתח ורק ממתין שנזמין אותו פנימה, עובדה היא שקולם של תופי המלחמה נשמע בכל העולם. וזה לא משנה אם מדובר באיומים של צפון קוריאה ואירן או של סתם טרור שמכה בכל מקום שמתאפשר לו. בכל מקרה מדובר ברעשי מלחמה ולא כל כך משנה מה חושבים על כך אלה שנמצאים בחזית. חסידי אשליית ''השלום העולמי כבר כאן'' אם רק לא נרחיק אותו מאזורנו, נוקטים בגישה פייסנית כלפי מחרחרי המלחמה מתוך אמונת שוא שפייסנות בתוספת הטבות חומריות תשכנע גם אותם כי השלום עדיף. גישה זו נובעת כנראה מתוך הנחת יסוד שמחרחרי המלחמה עושים זאת מתחושת קיפוח.
כמובן, האמת הפוכה לגמרי. הנחת היסוד של מחרחרי המלחמה היא שכל שאיפה לשלום מעידה על חולשה. כל ויתור נתפס אצלם כצעד נוסף שמקרב אותם ליעד הנכסף של הכנעת שוחרי השלום או אף השמדתם ר''ל. במלים אחרות, לא תחושת קיפוח מניעה את חסידי המלחמה, כולל הטרוריסטים, אלא התקווה לנצח. בעצם, זו כבר לא תקווה אצלם, זו כבר וודאות ברמה די גבוהה. כי כאמור, הם מזהים את הפייסנות כחולשה והם רואים שכל צעד פוגעני שלהם מגביר את הפייסנות של שוחרי השלום, אז המסקנה ברורה – לא יקח עוד הרבה זמן עד שהם ינצחו. כך לפי דעתם. ואצלנו, הכמיהה לשלום קנתה לה אחיזה איתנה ברבדים שונים של המערכת והחמור מכל – היא חזקה מאד בתוך פיקוד הצבא.
מכאן נובעת ההבלגה, ההכלה ויתר המלים היפות שבהן משתמשים כדי לתרץ את הנרפות של התגובה הצבאית כלפי המנסים לפגוע בנו. וכמו במחזורי אלימות קודמים – בסוף לא תהיה ברירה וייאלצו לעשות סדר, מה שהיו חייבים לעשות מיד בתחילת הגל הנוכחי, השאלה היא כמה דם עוד ישפך עד שזה יקרה. התהליך הרי חוזר על עצמו; לא מגיבים על התגרויות קטנות כי ''מה כבר קרה''? העדר התגובה מעודד את המתגרים והמצב הולך ומחמיר עד שאין ברירה ונאלצים להילחם. בכל הכוח. על כל פנים זה התהליך שהיה בעבר כמה פעמים, עוד מלפני קום המדינה. האם זה מה שהולך לקרות גם הפעם? אינני יודע ואני גם לא רוצה לנחש, כי הרושם הוא שמשהו יסודי השתנה בשנים האחרונות.
מלחמות היהודים
כמובן, יש אצלנו גם מלחמות פנימיות מכוערות ביותר, מלחמות של יהודים נגד יהודים, והרושם הוא ששוחרי השלום, אלה המתאמצים מאד לפייס את הטרוריסטים, דוקא הם ששים אלי קרב מול היהודים. בגיזרה הזאת עוד לא זכיתי לשמוע מהם נימה פייסנית. אדרבה, בכל הזדמנות הם שופכים אש וגופרית על שנואי נפשם ואפילו יוזמים מהלכים (לפעמים מכוערים להפליא) בניסיון לפגוע באחיהם יריביהם. צריך להודות שבמלחמה המכוערת הזאת אני ניצב כמשקיף מהצד, בלתי מעורב, אבל קשה שלא לראות את החד-צדדיות של המערכה. צד אחד כל הזמן תוקף ואף מחפש דרכים חדשות לפגוע בשנואי נפשו בעוד הצד השני – לכל היותר מתגונן בעדינות. בלי לפגוע.
וכל זה עלה לתודעתי בשבוע שבו אנחנו קוראים פרשה הפותחת בפסוק הבא
(דברים כ''א): י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. כִּי-תֵצֵא זה כמו אם תצא, כלומר לא מוכרח. האמנם? אומר רש''י שאכן כך:
במלחמת הרשות הכתוב מדבר. מלחמת הרשות זו מלחמה שלכאורה אפשר לוותר עליה, שלא חייבים לצאת אליה. אולי מה שמכנים אצלנו ''מלחמת ברירה''. מדובר במצב שמסתמנת סכנה אבל היא לא מיידית, עדיין רחוקה. אז לכאורה לא חייבים להכנס להרפתקה בגלל משהו שאולי לא יקרה אף פעם, סכנה שאולי לא תתממש. זה מצב שבו הנטיה הטבעית היא להפנות את המבט לכיוון אחר, להתמודד עם סכנות שנראות מיידיות יותר.
הגישה הזאת של התעלמות מבעיה קטנה בתקווה שתיעלם מעצמה מאפיינת מאד את ההתנהלות שלנו כבר שנים רבות. כמו למשל ההתעלמות מההסתה ב''חומר הלימוד'' של ילדי הערבים, התעלמות שאיפשרה את תפיחת תשתית הטרור למימדים מפלצתיים, כאשר כל נער ונערה הוא/היא מחבל/ת בכוח, גם אם עדיין לא בפועל. כך גם ההתעלמות רבת השנים מ''ארגוני השלום'' שצצו אצלנו, לכאורה מכוונות טובות, וכבר הגיעו בפעילותם להיקפים המסכנים את עצם קיום המדינה. וזו ההוראה מפרשת השבוע, לטפל בסימני סכנה מיד בהתחלה, בטרם יהפכו לסכנה ממשית. כעת כבר מאוחר כי הסכנה ברורה ומיידית, הגיע הזמן שלפחות עכשיו נתעשת ונעשה מה שעלינו לעשות.
כי תצא עז, לבחור במלחמה הנכונה
