עתון ''הארץ'' של סוף השבוע (יוני 2, 2017) מציין את יובל החמישים למלחמת ששת הימים. העתון מביא כמה מאמרים בנושא זה שהמוטו שלהם בראש המאמר הוא ''50 לכיבוש''. את אחד המאמרים כתב אמיר אורן, שבו הוא מביא תמצית של כמה אישים בולטים בימים ההם, שראו בכיבוש פגע רע. על כך אינני חולק, כי גם אני סבור שהכיבוש הוכיח לנו במרוצת שנים אלה – שהוא משחית. אבל ביחס לפתרונות שנכבדינו הציעו, נראה לי שכל אחד מהם הציב את ה''שטחים'' כלוח שחמט על שולחנו – ושלח הצעה לשלום באמצעות הרץ הלבן שלו למלך השחור מנגד. זה שאיש מהם לא חשב ש''המלך השחור'' עלול לדחות את ההצעה – ניחא. אבל היכן תבונתו של אמיר אורן שיוסיף דעה הנסמכת על הנסיון שהצטבר ביובל השנים?
כולם סברו שעל ישראל היתה מוטלת החובה למצוא מנהיגים ב''שטחים'' אלה ונהל אתם מו''מ עד שייצא עשן לבן, וכך היינו מגיעים לשכון בצל הגפן והתאנה. אבל הנסיון המר הוכיח שזה לא היה אפשרי. בשנת 1978 לאחר שתא''ל דוד הגואל הודח מתפקידו כמפקד הצבאי של אזור יהודה ושומרון, מחליפו היה תא''ל בנימין (פואד) בן-אליעזר. הדבר הראשון שעשה המפקד החדש, הוא בקש להפגש עם ראש עיריית חברון לשעבר. השיח' מחמד עלי אל-ג'עברי על אף שכבר לא היה בתפקיד רשמי כלשהו, אבל היה לו מעמד של מלך הר חברון הלא מוצהר. בימיו אי אפשר היה לתקוע מסמר באזור חברון ללא הסכמתו.
השאלה המרכזית שאותה בקש פואד לברר עם המנהיג הזקן: מדוע אי אפשר להצמיח מנהיגות מקומית מקרב הצבור באזור יהודה ושומרון? על כך ענה לו ג'עברי במשפט חד וקצר: ''זהו עם פחדן שאינו יודע בושה'' (הד'א שעב יח'אף לא יסתחי'' = هذا شعب يخاف لا يستحي). במסגרת תפקידי כדוברו של מפקד האזור הייתי עד-שמיעה לדברים הללו, שהיכו בתדהמה את כל הנוכחים. הפלסטינים מעולם לא קבלו שום החלטה על עתידם מבית, תמיד גורמים חיצוניים החליטו עבורם.
בשנות הארבעים של המאה הקודמת, כאשר החלו להגיע ארצה עולים חדשים מאירופה, הם רצו לליגה הערבית שתעזור להם לפתור את הבעיה. כאשר התברר שללא מלחמה הבעיה לא תיפתר, הם סמכו על הליגה הערבית שתנצח עבורם את המלחמה. לכן גם חלק גדול מן ''הפליטים'' הפלסטינים פינו את פלסטין כדי לאפשר לצבאות ערב הדוהרים להכנס לפלסטין מבלי להרוג בטעות פלסטיני כלשהו. אפילו את הארגון לשחרור פלסטין הוא אש''ף, לא הם יזמו אלא מצרים עשתה זאת. וצריך להיות ברור שמצרים לא יזמה את הקמת אש''ף כדי לסייע לפלסטינים, אלא כדי לנסות ולפגוע בישראל. יען כי שטחי המדינה הפלסטינית יהודה ושומרון ורצועת עזה היו בשליטת מדינות ערב - ירדן ומצרים.
יש בינינו כאלה שרותחים מזעם כאשר מאן דהוא מאתנו טוען שהפלסטינים הם לא עם, אלא אוסף של אנשים שהגיעו לארץ ישראל בימי האימפריה העות'מאנית, ויצרו כאן חברה ערבית. אבל לא הצליחו להתאגד כעם. פרופסור ארנסט רנאן הצרפתי מצא הגדרה קצרה וקולעת למושג ''עם''. והוא אמר: קיומו של עם זהו משאל-עם יומיומי. דהיינו, שכל בוקר הצבור מתעורר ומשלים עם מה שמנהיגיו החליטו עבורו. הפלסטינים אינם כאלה. כל פלסטיני שניסה להטיב עם עמו – רצחו אותו. אם זה חמדי אל-קאדי רל''ש חינוך בנפת רמאללה – שבקש לבנות מערכת חינוך מפוארת עבור הנוער של המחר – אש''ף חיסל אותו בפתח ביתו. או זאפר אל-מצרי, איש צעיר משכיל ממשפחת אל-מצרי האמידה בשכם, שטען כי זו בושה לפלסטינים שקצין צבא ישראלי ינהל את עיריית שכם עבורם. הוא התנדב למלא את תפקיד ראש העיר - וכעבור כמה ימים חוסל לפי הוראת אש''ף.
ביחס למצרים אין צורך להכביר במלים, כי נאצר וסאדאת יזמו את וועידת חרטום שהחלטתה המסכמת היתה: ''לא למו''מ, לא להכרה ולא לשלום''.
לסיכום, הדבר היחידי שיכולנו לעשות היה לחזור מיד לגבולותינו בתום הנצחון הצבאי. אבל אז לא היה לנו שלום. שום מדינה ערבית לא היתה חותמת על הסכם שלום עם ישראל לפני מצרים. עם ירדן למשל היה לנו שלום לא-פורמלי כל הזמן, אבל היא לא העזה לחתום על הסכם שלום, אלא רק לאחר שמצרים חתמה.
השטחים הכבושים כלוח השחמט
