כל כבוד לד''ר
עירית אמינוף על הצגת המסכת ההיסטורית שהציגה בפני המשורר ארז ביטון. בלשון המרוקאים שלפני יובל שנים ''שאפּו מאדאם''. שכן בימים הרחוקים ההם, העולים ממרוקו דברו רק צרפתית, יען כי באו מ''דרום צרפת''. הם התביישו לדבר בערבית המרוקאית. יש האומרים מתוך חשש שיזהו אותם כערבים; יש האומרים מתוך רצון לנסות להתנער מערביותם.
עברו יובל שנים, הפולני שכח שמוצאו מפולניה; הרומני שכח שהוריו באו מבוקרשט; העירקי שכח את מוצאו הבבלי; הבוכרי שכח מזמן את האמיר מבוכרה; הטורקי שכח את מיצרי הבוספורוס – רק המרוקאי זוכר גם זוכר שהוא ממרוקו, והיום הערבית המרוקאית מככבת בראש חוצות.
בשנת 1963, חצי שנה לאחר ש
דוד בן-גוריון התפטר מראשות הממשלה, הגיע העתונאי האמריקני
סיירוס סולצברגר לארץ לראיין את בן-גוריון. סיירוס סולצברגר היה בימים ההם הכתב הדיפלומטי הבכיר של ה''ניו יורק טיימס'' (מקביל ל
תום פרידמן של היום). הוא בקש לשמוע מהאיש שייסד את המדינה, כיצד הוא רואה את ישראל בפרספקטיבה של העבר, ומה הוא צופה לעתיד. בן גוריון אמר את מה שאמר. שאלת הסיום לראש הממשלה לשעבר היתה כיצד הוא רואה את השילוב בין האוכלוסיה האירופית לבין המזרחית, כי מבחינה תרבותית המרחק רב?
בן-גוריון השיב שאמנם העולים מארצות ערב הם ערבים בתרבותם, אבל היהדות היא כור ההיתוך שיאחד אותם לעם אחד. זה יקח עוד דור או שניים עד שההבדל יעלם. המאמר פורסם בניו יורק טיימס, ונדפס גם בעתון ''הארץ''. מי שקרא אז את המאמר ורתח מזעם, היה
שאול בן-שמחון מנהיג האוכלוסיה המרוקאית בישראל. הוא שפך על בן-גוריון קיטונות של רותחין. כיצד ההין האיש לתאר את המרוקאים כערבים?
בן-גוריון תאר את האמת העובדתית, כפי שתאר אותה רבי
יהודה הלוי בחיבורו הפילוסופי ''
הכוזרי'', שהאדם הוא תבנית נוף הסביבה שבה הוא גדל. אבל בן-גוריון חש שהוא הסתבך קצת עם האמת, ואפשר גם שבן-שמחון הגזים קצת בתאוריו, בן-גוריון הכחיש את הדברים. בן-שמחון רץ אל סיירוס סולצברגר עם ההכחשה, ודרש התנצלות מהעתונאי. סולצברגר השיב: אם בן-גוריון מכחיש, הוא יודע היטב מה שהוא אמר. לסיום רק נדגיש שסולצברגר היה יהודי חם ואוהב, שמשפחתו היתה הבעלים של העתון האמריקני.
הטעות היחידה שבן-גוריון עשה, הוא טעה בתחזית שלו. לפי דבריו המרוקאים של היום לא היו צריכים להיות נבדלים מן האחרים, והערבית שלהם היתה צריכה כבר לעבור מן העולם. אבל קרה בדיוק ההיפך. והנה בא המשורר המהולל, וממשיך במאבקו של בן-שמחון מן הימים ההם.
יפה עשתה הד''ר עירית אמינוף שהעמידה אותו על מקומו.
הנחיתות והבכי שלא פסו מן העולם
