חשיבה יוצרת

הרשו לי לחרוג מן השגרה ולהפיץ, כטור, מכתב שקיבלתי מדליה יאירי. להלן, בקיצורים קלים:

לפני שבוע התקיים הטקס השנתי (בפעם ה41!) של חלוקת ''פרס החשיבה היוצרת על שם אל''מ עוזי יאירי ז''ל''. זהו פרס ראש אמ''ן המוענק ליחיד או לצוות שעבודתם מהווה פריצת-דרך יצירתית ומקורית, בדרך לפתרון בעיה בתחום המודיעין.

אנחנו, המשפחה והאורחים, שומעים שמות-קוד יפים בהם מכונות העבודות הזוכות, וכמובן שזו סינית עבורנו. אין קשר בין השמות שמוציא המחשב לבין מה שמסתתר מאחורי השם.

הלב מתרחב וההתרגשות עצומה כאשר עולים לקבל את הפרס חיילים-ילדים כמעט, עם קצינים בכירים לפעמים, עם חיילות וקצינות. הקריין מקריא שמות, לעתים ללא שמות משפחה, ומספר גם על מה הוענק הפרס. לכאורה. הוא מספר על ''פרוייקט פלא פלאים'' למשל (שם שאני ממציאה ברגע זה מפחד שגם שמות הקוד הם חסויים...) שמצא פתרון לבעיה... ואף זה במלים כלליות כאלה... אבל מה זה משנה.

אני רואה בכל פעם ניצוצות אור בעיני הזוכים. החיילים - קטנים, גדולים, נשים, גברים, דתיים, חילוניים. שמות אשכנזיים, מזרחיים - ובעיני מעניקי הפרס זורח גם כן זוהר של גאווה. ובאולם הורים וקרובים ובני זוג וילדים, ומפקדים של אותם זוכים.

ובעיניי דמעות. אני חושבת על עוזי ז''ל, ומהרהרת בראש אמ''ן, שלמה גזית, שהחליט לקרוא לפרס על שמו של עוזי, לאחר נפילתו במלון סבוי. הוא זיהה לדבריו, מיד, את דרך חשיבתו המיוחדת של עוזי. מעבר להיותו מפקד ומנהיג היה עוזי איש שאינו מסתפק במקובל ובידוע. תמיד הטיל ספק. פיתרון בית ספר היה עבורו רק אופציה אחת. הוא ביקש לשאול, לחקור, להציג לעצמו אתגרים, להילחם במובן מאליו. ולהשאיר גם את פקודיו עם סימן שאלה - האין עוד דרכים?

ישבתי באולם עם אישי, אתו בניתי חיי מחדש, ושנינו הסתכלנו קדימה אל הבמה והאור המציף אותה, הסתכלנו אחורנית אל האולם המלא מפה לפה, וחשנו תחושות שלצערנו אינן מלוות אותנו בחיי היומיום. החיים המייצרים אצלינו כותרות רמיה, שוחד והטרדות, על כשלים ופערים, על ירידה ברמת החינוך.

כאן, עם האנשים המופלאים ומשפחותיהם אי אפשר אלא לחזור ולו גם לשעה, אל הגאווה שידענו. אל התקווה. אל ישראל היפה של חיים ''כדי לתת ולא כדי לקחת''.

ראינו משפחות מנגבות דמעות. לפני שנים זכה האב בפרס, עכשיו הוא מוחא כפיים לבתו... אני מביטה בעיניו של ראש אמ''ן, גם בעיניו של ראש ועדת הפרס העושה עבודתו בהתנדבות שנים רבות מאז פרש כאלוף מצה''ל, ורואה סיפוק וגאווה. והוא אומר לי - הסיורים ביחידות, המפגש עם העבודה, חדוות היצירה - נותנים טעם לחיי.

אני גאה שראש אמ''ן ''משתמש '' בקטע משיר שלי, על התאהבותי בסימן השאלה המלווה את חיי. אכן, הכוח המניע את העולם, הכוח השומר על מי שמשתמש בו - הוא סימן השאלה. ולוואי וירבו השואלים, החוקרים, המבקשים לדעת עוד ועוד...

אני מדברת עם עצמי ואומרת לעוזי. אתה קיים. אתה יכול להיות גאה ברבים השואלים, החוקרים והמוצאים פתרונות ומחפשים עוד. אני תופשת שמה שכל כך רצית - מתקיים. כן, קרו ונלמדו הרבה דברים שעליהם כל כך כאבת - אז, אחרי 73'.

ומשהו לקינוח. אישי מאד, משמח, מרגש, מרטיט. בעודנו יוצאים מהטקס, ועינינו לחות, ניגשה אליי אם של אחד הזוכים. מסרה דרישת שלום לבני המטפל בילדים לקויי למידה בדרגות שונות. היא בקשה למסור לו כי אותו ילד שטיפל בו במסירות לפני שנים רבות הוא בין הזוכים.

דליה יאירי