בימים אלה ציינו עשר שנים להתנתקות מרצועת עזה. זהו פרק זמן קצר בהיסטוריה הלאומית, אף על פי כן, אסתכן במאזן ביניים.
מפריע לי ה''קונצנסוס הלאומי'' – ''ההתנתקות הייתה משגה, התוצאה – כישלון, והלקח – אין לחזור על כך!''
הערת הביקורת הראשונה שלי מתייחסת לאלה הרואים בהתנתקות מן הרצועה מהלך העומד בפני עצמו, מהלך שאיננו חלק אינטגרלי מן ההקשר הישראלי-ערבי הרחב יותר, וללא ספק, פרק במכלול היחסים שבין החמאס שברצועה לבין אש''פ והרשות הפלסטינית. יתר על כן, טעות לראות בהתנתקות מעשה העומד בפני עצמו, ולא צעד חד-צדדי ראשון בדרך להסדר-קבע ישראלי-פלסטיני.
הלקח החשוב ביותר, להערכתי, זו דרך ביצועה של ההתנתקות:
אסור היה לצאת מן השטח כל עוד לא נמצא גורם אחר – פלסטיני, ערבי או בינלאומי – אשר יישא באחריות לניהול הרצועה ותושביה, ובמיוחד גורם שיוכל להבטיח שקט וביטחון. כל עוד לא נמצא ''יורש'' לישראל ולצה''ל, אסור היה לפנות את צה''ל והשב''כ מן השטח שיפונה מן ההתיישבות הישראלית האזרחית.
אך גם להיפך, היה זה משגה לממש התנתקות אזרחית וצבאית, תוך השארת הרצועה בהסגר מלא, בתנאים שאינם מאפשרים לה השתקמות. להיפך, הפלסטינים והעולם ממשיכים לראות את הרצועה ''תחת כיבוש''.
וכישלון גדול אחר היה דרך שיקום המתיישבים המפונים. אם היום, עשר שנים לאחר המעשה, טרם יושבו וטרם שוקמו חלק מן המפונים, הרי זה מחדל משווע.
הכישלון הגדול, כמובן, הוא בתחום הביטחוני. לא קמה מדינת הרצועה, מדינה המתמקדת בבעיות הפנים שלה ומנסה להפוך ל''סינגפור'' שלחוף הים התיכון. להיפך, בשטח המצומצם מצויה אוכלוסייה המתקרבת היום לכדי שני מילון נפש, ללא אדמיניסטרציה וללא כלכלה מקומית המסוגלת לשאת עצמה.
במקום זאת, התפתחה במקום תעשיית ייצור אמל''ח, הוקם צבא-טרור מקומי מאורגן וגדול ממדים, בעוד יישובי עוטף עזה שלנו, חיים תחת איום פרמננטי של ירי, רקטות, וגיחות מתוך המנהרות.
איננו יכולים להתעלם מן הכישלון המדיני. ישראל, שהתנתקה והתפנתה מן הרצועה, ממשיכה להיראות בעולם כמי ששולטת במקום, כמי שמטילה מצור ימי, וכמי שמגונה שוב ושוב בפורומים בינלאומיים בשל ה''כיבוש''.
מול אלה אל לנו להתעלם משני ההישגים העיקריים של מעשה ההתנתקות. קודם לכל, ההישג הדמוגרפי. המאזן המספרי, בין ישראל לפלסטינים השתפר באופן משמעותי. במפקד האוכלוסין שעשינו ברצועה ב-1967, נמצאו במקום פחות מ-400 אלף נפש. ב-48 השנים שחלפו מאז הוכפל המספר כמעט פי חמישה. גידול אוכלוסייה זה חדל להטרידנו.
לא פחות חשוב, זו שליפת ההתיישבות היהודית הזעירה מתוך המסה הפלסטינית שבמקום. בראייה המדינית של ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, אמורה הייתה רצועת עזה להיכלל בגבולות המדינה. היה זה ראש הממשלה,
אריאל שרון, שאמר כי ''דין נצרים כדין תל-אביב''. סמוך לאחר מכן הבין כי הייתה זו אשליה.
ולבסוף, הערה כללית. עודנו רחוקים מפיתרון ומהסדר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכל אורך התהליך נראה אלימות משני הצדדים, אלימות של אלה אשר ינסו לכפות על הצד השני להיכנע, או לפחות להגמיש את תנאיו. אך בל נשלה עצמנו – ההסכם המדיני, אם וכאשר נגיע לכך, לא יבטל את האלימות. זו רק תשנה כיוון – הקיצוניים, משני הצדדים, ינסו למנוע בכוח מהנהגותיהם לממש את ''הסכם הכניעה'' אליו הגיעו.
עשור להתנתקות - מאזן ראשוני
עשור לטרנספר היהודי
